פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השמר הצעירה: בואו ל"סימני דרך" בגלל רוני דלומי, ותישארו בגלל כל היתר

      אחרי מספר שנים על הבמות, ההצגה על חייה של נעמי שמר היא הרגע בו דלומי מאותתת על הפיכתה לכוח של ממש בתיאטרון המקומי. לצד ההופעה הכובשת ומלאת הרגש שלה, נגלית הפקה מוקפדת ומרשימה, שעושה הרבה כבוד לסיפורה של אחת הדמויות המרכזיות בתולדות המדינה

      מתוך ההצגה "סימני דרך" (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      סאגת "ירושליים של זהב" ייסרה אותה כל חייה. מתוך "סימני דרך" (צילום: ז'ראר אלון)

      הגבול בין השפעה לגניבה מוזיקלית דק מאוד. דווקא משום שהחוק מאוד ברור ומתיר רצף מסוים של אקורדים עד שיצירה תוגדר כפלגיאט, קל ללכת על הקצה ולהישאר בתחום המותר. נפתח בשורה התחתונה: יש הסכמה רווחת בין חוקרי מוזיקה ומלחינים בתעשייה ש"ירושלים של זהב" לא נגנב משיר עם באסקי, אלא הושפע ממנו. לנעמי שמר זה לא ממש שינה. במשך שנים רבות היא התייסרה ונאלצה להתמודד עם השמועות וההאשמות עד יום מותה. ב-2005 פורסם בעיתון "הארץ" ששמר הודתה ערב מותה כי הושפעה מהשיר הבאסקי באופן לא מודע.

      קל להיתמם ולומר שהמורשת של שמר, גדולת היוצרות של ישראל, לא נפגעה בשל הפרשה הזאת. היא הוכתמה ועוד איך. למרבה המזל, יש לציין בציניות מסוימת, היא נפטרה ב-2004, רגע לפני שמדיות מרושעות כמו פייסבוק וטוויטר נכנסו למרכז העניינים והיו ממררות את חייה ומייסרות אותה עוד יותר. סאגת השיר עומדת במרכז "סימני דרך", המחזמר של אורן יעקובי וגיורא יהלום, שעלה לאחרונה בתיאטרון הבימה בבימויו של משה קפטן.

      מתוך ההצגה "סימני דרך" (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      ארבע תקופות, ארבע שחקניות שונות. מתוך "סימני דרך" (צילום: ז'ראר אלון)

      "סימני דרך" משרטט קווים מחייה של שמר דרך ארבע תקופות: גיל 18 (רוני דלומי), בו עזבה את קיבוץ כנרת לאחר שעברה מבחנים בתל אביב; גיל 40 (רויטל זלצמן), בו הגיעה לשיא הפופולריות כמשוררת הלאומית וקיבלה מעמד של סלב; גיל 50 (דפנה דקל) בו הגיעו המשברים בחייה לשיא בגלל דעותיה הימניות וההתנגשות העקבית שלה עם הממסד השמאלני, ושנות חייה האחרונות (סנדרה שדה) במהלכן התלבטה האם וכיצד לספר על הדמיון שבין "ירושלים של זהב" לשיר הבאסקי.

      ישראל חוגגת השנה יום הולדת 70, טריגר מצוין עבור הכותבים יעקובי ויהלום להעלות מחזה על האישה שהייתה משמעותית ביותר בתרומתה לעיצוב פניה של המדינה. שמר סייעה ללוחמים הצעירים בני הקיבוץ להילחם בסורים ב-1948 ואיבדה לא מעט מחבריה במלחמת השחרור, מה שחיזק והקצין את דעותיה הימניות. הדעתנות הפוליטית שלה הנחתה וסיבכה אותה במציאות המפא"יניקית שלתוכה גדלה, ודווקא הרדיפה שלה בתור עמדת מיעוט מציגה תמונת מראה מושלמת עבור השמאלנים של ימינו. כן, פעם ימניים היו מיעוט נרדף וכינוי גנאי. יותר קל להבין את זה כשמדובר באושיה כמו נעמי שמר ונותר רק לתהות באופן מעט מחוצף: לו הייתה מחזיקה בדעות שמאלניות, האם עניין הפלגיאט היה מוצנע על ידי הברנז'ה ולא מכה על מצפונה עד יומה האחרון? האם היינו יודעים בכלל על קיומו של השיר הבאסקי?

      מתוך ההצגה "סימני דרך" (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      לו הייתה מחזיקה בדעות שמאל, האם היינו עושים לה חיים קשיים כל כך? מתוך "סימני דרך" (צילום: ז'ראר אלון)

      ראויה לציון גם הקפיצה בין הזמנים. דילוג כזה הפך לאורך השנים לגימיק. במאים רבים עושים בו לעתים שימוש מוגזם, אבל קפטן הצליח לטוות רשת חוטים שמחברת בין ארבע השמריות באופן מדויק. לא ברור מדוע בחרו היוצרים לדלג על תקופת נישואיה של שמר לבעלה הראשון גדעון, אבל זו אינה שאלה מהותית משום שהחוסר הזה לא פוגע בשטף המחזה ובמידע שאנו מקבלים על הגיבורה. את מקומו של גדעון כגבר המשמעותי הראשון בחייה הבוגרים, ממלא חיליק הנעבעך (טל מוסרי), ידיד אמת שמנסה למשות אותה מהצרות שפיה הגדול מכניס אותה אליהן.

      הכול מתוקתק ב"סימני דרך". המשחק של שדה, זלצמן (שניחנה בסרקזם דק וחינני) ודקל מצוין, כשבין היתר אפשר לציין גם את טל מוסרי בתפקיד חבר הנפש הבוק חיליק, מתן שביט כבן הקיבוץ רן, ונדיר אלדד כבעלה מרדכי (ההתייחסות בביקורת זו היא לצוות שראיתי על הבמה, הצוותים מתחלפים בהצגות שונות). התלבושות של ילנה קלריך מדויקות ומותאמות בדיוק לארבע התקופות השונות, העיבוד המוזיקלי של יוסי בן נון יוצא דופן והתפאורה שעיצבה שני טור מרשימה. באחת התמונות יושבת שמר הצעירה בדייטים בבתי קפה תל אביביים. על אחד השולחנות כוס מילקשייק ועוד ספל קפה. בתמונה אחרת היא מסתובבת עם שקיות קניות שהן רפליקה מדויקת לאלה ששלטו כאן בסבנטיז. דווקא הפרופס הללו, אביזרים קטנטנים שנחבאים בתוך ים של תפאורה, הבליטו כל כך את רמת השלמות שאליה שאפה טור להגיע ובמשימה הזאת היא עמדה באופן מרשים.

      מתוך ההצגה "סימני דרך" (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      התפקיד שהופך אותה לכוח שיש להכיר בו. רוני דלומי מתוך "סימני דרך" (ז'ראר אלון)

      ועכשיו, בואו נדבר על רוני דלומי.

      צפיתי בה ב"עלובי החיים", שם הייתה כדרכה חמודה וחיננית, אבל בתפקיד משנה שלא אפשר לה להשתלט על הבמה. אז הנה הבשורה: אחרי כמה שנים בתעשייה, דלומי היום היא כוח שיש להכיר בו. בעולם הספורט יש מושג שנקרא All-around player - שחקן שיודע לעשות הכול בצורה הטובה ביותר. לדלומי יש את התכונות להיות כזאת. היא ממלאת את הבמה בנוכחות כשהיא מדברת, שרה ושותקת, העיניים הנוצצות שלה תמיד מייצרות התרגשות, ובאופן כללי פשוט מבאס לראות אותה יורדת מהבמה. כשהיא שרה את "אין דבר" נראו הרבה לחלוחיות באולם. ייתכן שזו ההצגה שמסמנת את המעבר של דלומי לקדמת הבמה, כי פשוט אין סיבה שהיא לא תתחיל לקבל תפקידים ראשיים בסיטונות.

      ההגדרה "מחזה מוסיקלי משיריה של נעמי שמר" לא נשמעת טוב, במיוחד עבור קהל צעיר. באופן כללי מיוזיקלס הנשענים על להיטים מבשרים לרוב על רדידות והשטחה של התוכן, שלא לדבר על כך שיש להודות ששירים כמו "חורשת האקליפטוס" ו"אני גיטרה" פשוט לא מצטיירים כחומר למחזמר. ב"סימני דרך" כל מה שלא נראה אפשרי הפך לכזה במשך שעתיים ורבע של קסם צרוף. זה אולי לא המחזה הטוב של השנה, אבל הוא מהודק, מוקפד ומפתיע. גם אם תבואו עם דעות קדומות, סביר להניח שדלומי והצוות שאיתה יצליחו לנתץ אותן.

      מתוך ההצגה "סימני דרך" (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      צוות שחקנים מצוין כשבמוקד רוני דלומי. מתוך "סימני דרך" (ז'ראר אלון)