מה יותר מצחיק: תינוק מת או השואה? ריקי ג'רוויס שובר שיאי פרובוקציה במופע מבריק

עברו שמונה חודשים מאז הלידה השקטה של סוזי גורלי, ולראשונה היא הרגישה שהיא יכולה לצאת מהבית ולבלות קצת זמן איכות עם בעלה ראיין. הזוג, שמתגורר בבנגור שבצפון אירלנד, עדיין ניסה להשתקם ממותו של הבן איליי, שנולד ללא רוח חיים. כשהם שמעו שריקי ג'רוויס מגיע להופיע בבלפסט השכנה, הם החליטו להזמין כרטיסים ולצאת להכניס קצת נורמליות לחייהם. בכל זאת, לא בכל יום מזדמן לראות את הקומיקאי הבריטי הגדול של דורנו במרחק של חצי שעה נסיעה מהבית. השניים התלבשו יפה, בוודאי שתו קצת כדי להיכנס לאווירה, וכנראה שבאמת התכוונו ליהנות מהמופע, אלא שאחת הבדיחות הייתה להם קשה מדי - והם עזבו אחרי חצי שעה. הבדיחה, שכונתה בתקשורת הבריטית "בדיחת התינוק המת", הפכה לשיחת היום בממלכה המאוחדת ובעולם הקומדיה כולו. "אני מבינה שאנשים יחשבו שאנחנו רגישים מדי", כתבה גורלי בפוסט פייסבוק פומבי שהפך לוויראלי, "אבל אני באמת לא מבינה מה יכול להיות מצחיק בתינוק מת".

האנקדוטה הקטנה הזאת אמיתית לגמרי. הסיפור התפרסם לפני כשנה בממלכה המאוחדת בכל מהדורות החדשות וסוקר בהרחבה בעיתונות הבריטית, הרבה בזכות התגובה הפומבית של ג'רוויס, שסירב להתנצל בפני הזוג. "עלבון הוא נזק היקפי של חופש הביטוי", כתב ג'רוויס למיליוני העוקבים שלו בטוויטר, "זו מחשבה נתעבת בעיניי שרעיונות של אדם צריכים לעבור שינויים או אפילו להיות מושתקות בגלל שמישהו, איפשהו, עלול לא לאהוב אותם". הציוץ של ג'רוויס גרר אלפי תגובות, ופתח מחדש את אחת מהסוגיות הכי עתיקות בעולם הקומדיה: האם מותר לצחוק על הכל, או שמא יש להומור גבולות אדומים? במופע "אנושות" (Humanity), שעלה אתמול בבוקר לנטפליקס, ג'רוויס מנסה לענות על השאלה הזאת. ספוילר: לא כולם הולכים לאהוב את התשובה שלו.

17 שנים עברו מאז שריקי ג'רוויס פרץ לחיינו עם "המשרד" הבריטית, אחת מהקומדיות המצחיקות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה. הוא היה אז גבר שמנמן ואנונימי בן 40 שעבד כפקיד בשירות הציבורי הבריטי, והפך את החוויות ממקום העבודה האפור שלו לאחת הסדרות המצליחות ביותר בתולדות בריטניה. כמה פופולרית הייתה הסדרה? מספיק בשביל להוליד עוד שישה עיבודים שונים - בארה"ב, קנדה, צרפת, גרמניה, צ'ילה, שוודיה ואפילו בישראל (דביר בנדק נכנס באלגנטיות לנעליו הגדולות של הבריטי). ג'רוויס ניצל את המומנטום ויצא למסע הופעות סטנד-אפ שובר שיאים בממלכה המאוחדת, ולאחר מכן יצא לכבוש גם את ארה"ב ושאר העולם. בתוך ארבע שנים הוא העלה שלוש הופעות שונות ("בעלי חיים", "פוליטיקה", ו"תהילה"), ובמקביל השיק את הסדרה "ניצבים" המעולה והוציא את הפודקאסט "המופע של ריקי ג'רוויס", שנכנס לספר השיאים של גינס כפודקאסט המושמע ביותר אי פעם. בשנת 2010 הוא יצא לסיבוב הופעות חובק עולם רביעי עם מופע בשם "מדע" ומאז הוא לא הופיע יותר על הבמות - אלא אם כן אתם מחשיבים את ארבע ההופעות שלו כמנחה טקסי "גלובוס הזהב", שעוררו לא מעט סערות.

והסערות האלה, שהורכבו מבדיחות פרובוקטיביות במיוחד, הן הדלק מאחורי הספיישל הטרי של נטפליקס. כבר בפתיחת הערב חוזר ג'רוויס ומספר, כמעט מילה במילה, את הבדיחה הנפיצה ממונולוג הפתיחה של טקס גלובוס הזהב של 2016 - הפעם האחרונה בה הוזמן להנחות את הטקס. "אני הולך להיות נחמד היום", הוא אמר אז לקהל הכוכבים ההוליוודי, ומיד הוסיף: "אני השתניתי. אבל לא השתניתי הרבה כמו ברוס ג'נר, כמובן". הבדיחה גרמה אז לסערה בתקשורת האמריקנית, שהאשימה אותו בטרנספוביה בגלל האזכור של שם הלידה של קייטלין ג'נר.

ג'רוויס מספר את הצד שלו בסיפור, מסביר איך נולדה הבדיחה הפוגענית, חושף כמה בדיחות קשות הרבה יותר שהוא בחר בסוף לא לספר בטקס, ונותן סוג של הרצאה על החשיבות של חופש הביטוי אל מול האגרסיביות של "עידן הפייסבוק והטוויטר". חשבתם שהבדיחה בגלובוס הזהב הייתה טרנסופובית? חכו שתשמעו אותו משווה ניתוח לשינוי מין לרצון שלו להפוך לשימפנזה. זה פוגעני כמו שזה מצחיק, ואין ספק שהקטע הזה יעצבן הרבה טהרני פוליטקלי קורקט - אבל לא רק. ג'רוויס הוא קומיקאי אדיר, נואם בחסד ואחד ממספרי הסיפורים הכי גדולים שקיימים כרגע בעולם - ולכן קל להיסחף ולמחוא כפיים לכל מילה שהוא אומר, אך במופע הנוכחי אפשר להבחין גם בלא מעט צביעות מצדו. אם מישהו אומר משהו שהוא לא מסכים איתו - זו רק הדעה שלו, בעוד שהדעות של ג'רוויס מוצגות כעובדות חקוקות בסלע. הוא מתמרמר כשאנשים לוקחים דברים בצורה אישית, אבל בוחר לתקוף אישית אנשים שבחרו לבקר אותו. כביכול, הוא מנסה ליצור הפרדה מלאכותית בין "ריקי הקומיקאי" ל"ריקי האדם", אך דווקא רב-אמן כמוהו יודע שאי אפשר להפריד בין האמנות לאישיות במקצוע הזה.

בארבעת סיבובי ההופעות הקודמים של ג'רוויס היו קטעים מצחיקים יותר ("העלון הטוב בכל הזמנים", מתוך "פוליטיקה", למשל), מבריקים יותר (הקריאה המודרכת בסיפור תיבת נוח, מתוך "מדע") ומוזרים יותר (קטע שלם על האשכים של היטלר ב"תהילה") אבל מעולם לא היה לו מופע יותר עקבי, או יותר נוקב. במשך שעה ורבע מסרב ג'רוויס להוריד את הרגל מהגז, כשהוא מטריל בחזרה את כל הטרולים שעצבנו אותו בטוויטר, שולח חיצים אל תוך בועת הפוליטיקלי קורקט שמקיפה את התקשורת האמריקנית וכן - הוא מצחיק מתמיד.

בדומה לממרח השמרים הבריטי מרמייט, ריקי ג'רוויס הוא לא טעם נרכש. או שאוהבים אותו, או שלא. ובכל זאת, גם מתנגדיו הגדולים ביותר לא יוכלו להישאר אדישים לצדדים היותר רגישים שהוא מציג לאורך המופע. זה מתחיל בהסבר מעמיק לסיבה שבגללה הוא וזוגתו מזה 35 שנה בחרו שלא להביא ילדים לעולם (בקטע הזה מסתתרת "בדיחת התינוק המת" שהוזכרה בפתיח), וממשיך בעלבון האמיתי שהוא חש כשאנשים תוקפים את פעילותו למען בעלי חיים (ג'רוויס הפך לטבעוני בשנים האחרונות), עובר לתחום הביזאר כשהוא מספר על תהליך ההזדקנות של גופו (כולל יכולת הציפה של האשכים שלו) ונחתם בסיפור מקסים על אחיו הגדול שניסה להצחיק אותו בהלוויית אמו.

בין לבין יש כמה קטעים קורעים, כיאה לאחד הסטנדאפיסטים הכי מצחיקים שפועלים היום בעולם. הוא מתאר את החוש השישי שלו לזהות גברים עם פאות, עורך השוואה בין השואה לאלרגיה לאגוזים (זה יותר מצחיק משזה נשמע) ומסביר איך אלוהים נתן לכל גזע כלבים את התכונות המוכרות שלו (וגם עונה על השאלה: אם אלוהים הוא כל יכול, למה הוא לא הורג את השטן?).

ועדיין, יותר מהכל, הוא רוצה שתדעו שמותר לצחוק על הכל, כמו שמותר לדבר על הכל. זה בוער לו בדם. בדיוק כפי שזה בער ללני ברוס בדם כשהוא נעצר על "ניבול פה" בסן פרנסיסקו ב-1961. בדיוק כפי שזה בער לג'ורג' קרלין להסביר כבר ב-1980 מתי, ואיך, אפשר לצחוק על אונס. התיאוריה של קרלין ז"ל גרסה שהכל תלוי בדרך שבה בונים את הבדיחה ובמידת ההגזמה של הפאנץ'. ג'רוויס, אמן הפרובוקציות, ממשיך את אותו קו של גדולי הקומדיה ופחות או יותר מתחנן בפני הקהל שיבין שלהתלוצץ על דבר רע זה בסדר, ועצם זה שאתה צוחק על משהו - לא אומר שאתה תומך בו. למעשה, לעתים רבות זה בדיוק ההפך. "אני רוצה שאנשים ידעו שהם יכולים לצחוק על דברים רעים מבלי להיות אנשים רעים", הוא אומר בהדרן לקול תשואות הקהל. תאהבו או תשנאו אותו, בבקשה אל תשתיקו אותו לעולם.

סטנדאפ זו אמנות מדויקת, לכן קצת מבאס שהאחראים על הכתוביות בנטפליקס לקחו קצת יותר מדי חופש אמנותי בתרגום המופע, כולל ויתור על ניואנסים ועריכה שמרנית של כמה מהבדיחות גסות. עדיין לא מאוחר למצוא תרגום קצת יותר חריף למילה "Cunt" מאשר המילים העבריות המעודנות: "ילד מאוס".