פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Toy" של נטע ברזילי: גם אם אירופה לא תאהב, אנחנו הרווחנו את הלהיט של התקופה

      שלושה דברים הופכים את "Toy" לאירוע: השיר אולי רגיל אבל המבצעת שלו מיוחדת, ריקוד התרנגולות שבו והעובדה שהוא מגלם את רוח התקופה וההעצמה הנשית. בנוסף: האלבום החדש של דודו טסה קצת חסר תנופה, ואילו עלמה זהר חוזרת עם אי.פי עמוס ממתקים

      "Toy" של נטע ברזילי: גם אם אירופה לא תאהב, אנחנו הרווחנו את הלהיט של התקופה
      עריכת וידאו:ניר חן

      בעשרים השנים שחלפו מאז דנה אינטרנשיונל לקחה את האירוויזיון, רוב הגיחות של בחורינו האמיצים ואחיותינו האמיצות הסתיימו בכישלונות מחפירים. לפעמים נדמה שהישראלים עצמם שונאים את השירים שנבחרים. "שמח" של פינג פונג הוא אחד השירים הישראלים המושמצים בכל הזמנים, טיפקס הרימה גבות למרות שביצעה שיר מקורי למדי, אבל רוב השירים פשוט היו משעממים כל כך עד שזכו לאדישות מוחלטת. לפעמים כמעט אפשר היה להגיע להסכמות ייחודיות עם האנטישמים באירופה שאין סיבה לתת נקודות לשירים שאפילו כאן בבית לא אהבו. על השיר הלא-זכיר של אמרי זיו מהשנה שעברה, "I Feel Alive", יכולת לשמוע פה ושם אנשים מודים: "אנחנו לא ממש אוהבים את זה, אבל זה מה שעובד באירוויזיון". כן, אה?

      אני לא מומחה לשירי אירוויזיון, רחוק מכך, אבל נדמה לי שהחומרים שמרכיבים להיט אירוויזיון - כריזמה, קול ייחודי, טוויסט מוזר ומסר חזק - נמצאים בשפע בשיר של נטע ברזילי, שכתבו דורון מדלי וסתיו בגר. לפחות בגזרה שלנו, ההתרגשות המקומית מהשיר שוברת שיאים שנדמה כאילו לא היו כמותם מאז "השקט שנשאר" של שירי מימון.

      השיר עצמו, מבחינת טקסט ומלודיה, רגיל למדי בבסיסו. הוא יושב על נוסחת פופ ישראלי מוכרת, פזמון סטנדרטי, נגיעה אוריינטלית, משפטים פשוטים, קצת אינגלוז, קצת היבריש, לא משהו יוצא מגדר הרגיל. הוא גם ארוך ורפטטיבי מדי, אם להודות על האמת. שלושה דברים הופכים אותו בכל זאת לאירוע. הראשון הוא שהשיר אולי רגיל, אבל המבצעת שלו היא ציפור נדירה במיוחד: ברזילי מפגינה כאן עוצמה וכריזמה נדירות בפופ הישראלי, והיא סוחבת את השיר הזה על הגב שלה. היא דמות שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה, בניגוד לזיו או אפילו לנדב גדג' החמוד, והיא הולכת עם הדמות הזאת עד הסוף. זה שלה, ואי אפשר לקחת את זה ממנה או לעצור אותה. במובן הזה היא מזכירה דמויות מהעבר המרשים יותר של טדי הפקות, כמו מיי פיינגולד או מרינה מקסימיליאן בלומין, שהמקוריות שלהן לקחה אותן רחוק. הישראלים אוהבים את הדמות הזאת, וברזילי, עושה רושם, כאן כדי להישאר.

      הדבר השני הוא כמובן האלמנט הביזארי בשיר, ריקוד התרנגולות שלא היה כמותו מאז ריקוד הציפורים "Il Ballo Del Qua Qua". האירוויזיון הוא כדרכו מופע של ביזאר - איש לא מופתע אם אחת ממדינות הבלקן שולחת להקת מטאל מחופשת לזקנות עם כנפיים, או להפך - אבל מה שכולם מחפשים הוא את הטוויסט שיהיה גם מצחיק ומודע וגם לא מביך, מטופש או לחילופין צדקני. הקרקורים הם הברקה שקולעת לשם בדיוק, מה שגורם לרבים לתהות האם גורלן יהיה דומה לפעם הקודמת שהגענו לאירוויזיון עם נוצות.

      שני הדברים האלה מובילים לנקודת הכוח השלישית והחשובה של "Toy" - הוא מגלם את רוח התקופה והכוח הנשי בעידן קמפיין "Time's Up". השיר כולו, לצד הקרקורים ובעיקר בביצוע של ברזילי, מסמן את הדרך לשם, ומי אם לא גל גדות מגויסת כדי להפיץ את המסר: "Wonder Woman don't you ever forget/ You're divine and he's about to regret". המסר המעצים, הצודק והבדיוק לא-צדקני, הופך את השיר להרבה יותר מהלהיט התורן, למשהו שאנשים אוהבים לאהוב. גם אם אירופה תחשוב אחרת בסופו של דבר, אנחנו הרווחנו את הלהיט המוצדק של התקופה.

      דודו טסה - "איגרת אל הילדים"

      דודו טסה, כפי שכבר נכתב כמה פעמים, הוא האמן החשוב, המשמעותי והמשפיע של התקופה. זה קשור גם לקצב העבודה המרשים שלו - אלבום כמעט מדי שנה, כאשר אלבום ההופעה שלו יצא לפני חודשים ספורים - אבל בעיקר לאיכות של החומרים. טסה הפך לתו תקן באגפים נרחבים של המוזיקה הישראלית, ממיינסטרים פופ (יובל דיין) דרך מוזיקה מזרחית (ישי לוי, הפרויקט של דקלון וסגיב כהן) וכמובן רוק ישראלי (עלמה זהר - כפי שיתואר בהמשך). הוא סמל לא רק לשילוב מוזיקלי בין מזרח ומערב, אלא למחויבות לאני-מאמין אמנותי שאינו מתרפס ואינו מאכזב.

      הבעיה עם טסה היא שמרוב עשייה הוא עומד במקום. האלבומים האחרונים שלו, כולם טובים מאוד כשלעצמם, מסתובבים באותם מחוזות ואינם מחדשים כמעט. "איגרת אל הילדים" הוא ניסיון ראשון של טסה להקליט אלבום שכולו שירי משוררים, אך האם הוא מצליח לחדש בכך? התשובה מורכבת.

      באלבום החדש והקצר למדי שלו הוא חובר למשורר הנהדר אלי אליהו, שחוקר בעצמו מקומות דומים לאלו של טסה בישראליות של זמננו. אליהו וטסה כבר שיתפו פעולה בעבר, בין היתר בשיר הנושא המצמרר של האלבום "עיר ובהלות". "בדממה אני כותב ובדממה נמחק, כי מוכרח אדם להשאיר אחריו סימני מאבק", הוא כתב שם. כעת, טסה הלחין שמונה סימני מאבק שכאלה, והשאלה היחידה היא רק, כך נראה, אם הם אכן ישרדו.

      אליהו הוא משורר אורבני, שכותב על האימה של היום-יום. "כל מה שיגורתי מפניו בא, וכל מה שבא - יגורתי מפניו", הוא כותב ב"כריתות". "רחובות טפלים - אני מאמין בכם", הוא מכריז בשיר "השיבה". טסה מצליח במיוחד כשהוא מעניק לשירי העיר האלה פסקול הולם, מה שבא לידי ביטוי בעיקר בתיפופים העצבניים. "אם באהבה מדובר" הוא קטע סחרופי מגניב; "השיבה" מציע אנרגיות אינטנסיביות של מירוץ אינסופי. אבל רוב הזמן המוזיקה של טסה ממשיכה לעמוד במקום. אפשר לדבר על שימוש גובר בעיבודים יותר אלקטרוניים על פני עיבודים יותר מזרחיים, אבל במרחב של טסה מדובר בעיקר בניואנסים שכבר מוכרים לאוהביו. אולי הדגש הוא אחר: לעתים נדירות באלבום מרגישים את התנופה, הרגש והכוונה, או את האגרופים בבטן שמאפיינים עבודות קודמות של טסה. "אגרת אל הילדים" לא מאפיל על אף אחד מאלבומיו הקודמים, אלא נשמע בעיקר כמו פרויקט צד שלהם. במובן הכי פשוט, טסה לא אחראי לרגעים בלתי נשכחים באלבום הזה, שנעדר את התנופה של שירים כמו "הגולה" או "עם חלומות כאלה". הרגע הבכל זאת חזק בו הוא שיר הנושא - שלמעשה מוקרא על ידי אליהו. גם יום חלש של טסה הוא בדרך כלל שתיים או שלוש רמות מעל כל השאר, ועדיין קשה שלא להתאכזב, ואפילו טיפה להשתעמם. ממפגש ענקים שכזה ציפיתי ליותר.

      עלמה זהר - "חיים משוגעים"

      אחת הזמרות הכי מושפעות מטסה בעת האחרונה היא עלמה זהר, שבאי.פי החדש שלה מתנסה במחוזות חדשים ממה שהתרגלנו ממנה. זהר עשתה ניסיון יפה בעבר לקראת הז'אנר המזרחי בשיר בשם "ניצחונות", שבו גם שרה בערבית. הפרויקט הנוכחי שלה, שכמעט כולו מעובד, מולחן או מופק על ידי דודו טסה וניר מימון, ושיר אחד הוא בכלל דואט עם גילי יאלו (שבעצמו הוציא אלבום מעניין ומקורי השנה) המתכתב עם מוזיקה מאתיופיה, הוא כבר אמירה של ממש לגבי המרחב המוזיקלי שלה. זהר לא ממציאה את הז'אנרים האלה מחדש וגם לא את עצמה, אבל הנכונות שלה להתנסות - ולהצליח בזה - היא מופת בעידן שבו אמנים לא זזים מילימטר מאזור הנוחות שלהם.

      "חיים משוגעים" מהנה למדי, וקצר למדי - שישה שירים בקושי. אי.פי הוא פורמט מעצבן - בדרך כלל הוא קצר מדי מכדי להיות משמעותי יותר ממקבץ של סינגלים, אבל אפשר לשמוח בכך שאפילו שהם מעט - כמעט כל שיר כאן הוא ממתק לכשעצמו. "כחולת עיניים" מכיל בדיוק את הברק שדודו טסה שומר לשירים הטובים שלו; "תפתח" הוא אחד הדואטים המהנים של הזמן האחרון, שמזכיר שוב עד כמה ההשפעה של אהוד בנאי על זהר עצומה; "חיים שלי" מדבק ונפלא. כאמור - האלבום קצר מדי, וחסרים כאן ההמנונים - הכל רחוק מאוד מהפוליטיקה של "לחם, אהבה" - אבל לא תצאו ממנו מאוכזבים.