בדצמבר 1969 אירע פיצוץ בכיכר פונטנה במילאנו, פעולת טרור שגבתה את חייהם של 17 בני אדם ופצעה 88 אחרים. המשטרה עצרה קבוצת אנרכיסטים, בהם אדם בשם ג'וזפה פינלי. במהלך החקירה, שנמשכה מעבר ל-48 השעות שהותרו אז לשוטרים, קפץ פינלי מהקומה הרביעית אל מותו. הקביעה הראשונית הייתה התאבדות, אבל הביקורת הציבורית גברה לאור סתירות ועדויות מגוחכות של השוטרים המעורבים. מאות פעילים ואינטלקטואלים דרשו צדק והעמדה לדין של מפקח המשטרה לואיג'י קאלאברזי, שהיה אחראי למעצרו של פינלי וייתכן שגם למותו. בין המוחים היה גם המחזאי דאריו פו, לימים חתן פרס נובל לספרות. בעקבות עדויות ומסמכים שהגיעו לידיו, כתב פו את "מותו המקרי של אנרכיסט", מחזה שמאוחר יותר תורגם על ידי נסים אלוני תחת השם "חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק", ועלה בתיאטרון הבימה ב-1981 בבימויו של מיקי גורביץ'.
37 שנים חלפו וגורביץ' שב לנוסח של אלוני ולעיבוד שלו למחזה, הפעם כמנהל האמנותי והבמאי של תיאטרון החאן. אמנם עבר כמעט יובל מאז המקרה, אבל אלימות יתר משטרתית והטיוחים שבאים בעקבותיה הם לא משהו שעבר מהעולם. ההבדל היחיד בין המקרה הזה לתקריות רודני קינג ואום אל חיראן הוא שהשניים האחרונים היו מצולמים, מה שנתן לנו את היכולת לראות במו עינינו את העוול שעשו השוטרים ומערכת המשפט, לא רק בזמן המקרה אלא בעיקר בכיסוי שאחריו. מסיבה זאת, יש חשיבות גבוהה בהעלאתו מחדש של "אנרכיסט" (כך הוא ייקרא מעתה בטקסט מטעמי נוחות).
אף שנשען על פרוטוקולים אמיתיים, פו בחר כסאטיריקן להציג את הגרוטסקה. המסמכים עשו לו חיים קלים, שכן לפעמים המציאות עולה על כל דמיון - כשהטיעונים מגוחכים כל כך, הם מייתרים את הצורך להמציא. "לתיאטרון לא נותר אלא להשיב את הגלגל לאחור, להפוך את השוטרים לשחקנים ולהעמיד את השפיות במקומה הראוי, ובפארסה שלנו השפוי היחיד הוא שחקן מטורף", כתב גורביץ' לפני העלאת המחזה בגרסתו הראשונה בהבימה, כשהוא מזכיר את האמירה המפורסמת של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה: "בעולם מטורף רק המטורפים הם השפויים".
המטורף של פו אינו אדם שקיים באמת, אלא ישות ערטילאית, סימבול לחוסר האמון של המחזאי במערכת המשפט, בתקשורת ובכל האנשים ה"שפויים" לכאורה, אלה שאמורים לחתור לצדק. המטורף הוא אידיליה, הוא האחד שלא באמת קיים בחברה שלנו. במחזה הוא מגולם על ידי ארז שפריר הנהדר, המגלם פרופסור מדומה שנוהג להתחזות לאנשים אחרים. בעברו 16 התחזויות מוצלחות, הוא תמיד נתפס ומעולם לא הורשע. הפעם המשוגע מגיע לתחנת המשטרה מיוזמתו, מצליח להוציא את השוטר ברטוצו (יואב היימן) מדעתו ודרך כך גם מחלץ ממנו את זהות השופט בחקירת המוות. הוא מתחזה לאותו שופט ומעמת את פיזאני (ניר רון) וקווסטורה (יוסי עיני), השוטרים שנכחו בזמן המקרה בחדר, עם העובדות והסתירות. כל זאת באווירה גרוטסקית אנרכיסטית.
אין דרך אחרת לתאר את משחקו של שפריר מלבד "מופלא". הוא מבצע את תפקידו בצורה מושלמת ומפזר אבק זוהר של איכות בכל צעד שהוא עושה על הבמה. זה, למרבה ההפתעה, מבליט דווקא את חולשתו של המחזה. סתירה? לא בהכרח. שפריר מגיע לשיאו בחלקים הרציניים יותר של החקירה, אלה שבהם הפארסה נשארת בצד ומפנה את מקומה לדרמה, מה שמעלה את התהייה האם לקומדיות סלפסטיק עדיין יש מקום בחיינו.
אף על פי שנשמעו לא אחת צחקוקים באולם, אף שריר לא זע בפניי בעת הצפייה ב"אנרכיסט", אפילו כשהגיע הומור הפלוצים, לו יש נטייה להצחיק גברים רדודים כמוני. הסיבה היא שהמחזה ארכאי וכלל לא מותאם לימינו. הביצועים של השחקנים היו מצוינים, יש לציין, אבל לא הם הבעיה אלא רוח הזמן. בשנות ה-70 ותחילת ה-80 הייתה פחות טלוויזיה ולנראטיב מסוג זה עדיין היה ביקוש. המדיה של היום דורשת הומור מתוחכם יותר, והבחירה של גורביץ' ללכת עם הגרסה המקורית של פו לא משתלמת. בשורה התחתונה אנו מקבלים הצגה טרחנית, שחוסר הסבלנות כלפיה רק גובר עם התוכחה שנשמעת על הבמה, בקונטקסט תלוש, כלפי דונלד טראמפ, בנימין נתניהו, אריאל שרון ועוד דמויות שעלו לכותרות זמן רב לאחר תחילת שנות ה-70. אף על פי שהוראות הבימוי של פו היו משוחררות מטבען ואפשרו לכל במאי לעשות אינטרפרטציה משלו, העובדה שהאנדרסטייטמנט במחזה נרמס לא רק הופכת אותו למעצבן, היא גם מסרסת את המסרים החשובים שלו.
הצגה טובה היא כזאת שבה הקהל קודם כל נהנה ורק אחר כך חושב על המסרים העולים ממנה. במקרה של "האנרכיסט" זה הפוך - יש הערכה למה שקורה על הבמה, אבל לא מופק ממנה קמצוץ של הנאה. בעוד הרצון לכך שזה יסתיים גובר, עדיין אי אפשר שלא לחשוב על המקרה של פינלי, להרהר בטיעונים המגוחכים של השוטרים ולתהות מדוע האנושות כל כך רקובה, שלא רק שאינה מצליחה למצוא את הצדק, היא אפילו לא חותרת להגיע אליו.
בחוכמת בדיעבד נותר רק להשתעשע במחשבה ההיפותטית על שינוי המחזה המקורי על ידי גורביץ' והפיכתו מסאטירה לדרמה. המשוגע יכול להיות אותו משוגע, העלילה נשארת אותה עלילה, רק שהסלפסטיק והמחוות המוגזמות נותרים בחוץ. צעד כזה אולי לא היה נאמן למורשת של פו, אבל הוא היה הופך את "האנרכיסט" לעדכני, חזק ומשפיע בהרבה. בצורה שבה הוא מוצג כעת, הבחירה לראותו טומנת בחובה שעתיים קשות מאוד.
