לפני קצת יותר מעשור הפך אורן פלי לסנסציה הגדולה של הוליווד: מהגר ישראלי אלמוני שמעולם לא למד קולנוע, אך בכל זאת הצליח להוציא תחת ידיו את אחד הלהיטים הגדולים של שלהי העשור הקודם. מדובר היה ב"פעילות על טבעית", סרט אימה שהופק בתקציב של כמה גרושים, אך הכניס כמעט מאתיים מיליון דולר ברחבי העולם.
שובר הקופות המפתיע הוליד כמובן סדרת המשכונים, בהם שימש פלי כמפיק. נוסף לכך, הוא נהיה סחורה חמה בתעשיית הקולנוע האמריקאית, וכולם רצו לשמוע מה יש לו להציע. התשובה היתה הסדרה "הנהר" אותה יצר והסרט "אזור 51", אותו ביים, שלא כל כך זכו להצלחה, ומאז לא זכינו לראות תוצרים נוספים פרי עטו.
פלי הסתפק בשותפות להפקת שתי סדרות סרטי אימה: "פעילות על טבעית" כמובן וכן "הרוע שבפנים", שיצאה לדרך ב-2010 ומאז הולידה שלושה פרקי המשך. האחרון שבהם, "המפתח האחרון", עולה כאן לאקרנים בסוף השבוע, ובריאיון מיוחד לרגל צאתו, מצהיר הבמאי הישראלי כי זה לא מקרי שלא שב לביים מאז אמצע העשור, וכי אין מדובר בסתם הפסקה.
"פרשתי מעולם הסרטים", הוא מצהיר בשיחה טלפונית מביתו שבלוס אנג'לס. "אם יש פרקים חדשים בשתי סדרות הסרטים שכבר הייתי שותף להן בעבר, אז אני עוד נגרר פנימה כמפיק שותף, אם כי למען ההגינות צריך להגיד שאלה כבר מכונות משומנות ואין צורך ביותר מדי מעורבות שלי. מעבר לכך, אפשר להגיד שאני פנסיונר הוליוודי. את האנרגיות שלי אני משקיע כרגע באפליקציה לה אני שותף, שנשיק בקרוב, והמטרה שלה היא לאפשר לאנשים להיפגש סביב אירועים או תחביבים משותפים. חוץ מזה יש לי שתי ילדות ואני נמצא הרבה בבית איתן".
מותר לשאול מה גרם לך לפרוש? הרי הוליווד נתנה לך קארט בלנש ופרשה בפנייך שטיח אדום. היית בסיטואציה שרוב הקולנוענים רק חולמים עליה, בטח אלה שלא נולדו בארצות הברית.
"יש כמה סיבות. קודם כל, מלכתחילה לא היו לי שום כוונות לפתח קריירה קולנועית, אבל 'פעילות על טבעית' הצליח הרבה יותר ממה שחשבתי, ומשם הדברים התחילו להתגלגל. חשבתי לפרוש כבר אז, כי ההצלחה המסחרית שלו סידרה אותי לכל החיים, אבל אם סטיבן ספילברג מבקש לפגוש אותי כדי לבדוק אופציות לעשות משהו יחד, אני אגיד לו לא? התחלתי ליהנות ולעשות עוד פרויקטים, אבל אז קרה משהו אחר".
מה קרה?
"יפתיע אותך אם אספר לך שיש בהוליווד אנשים מלוכלכים? אני מניח שלא תופתע לשמוע. יש רבים כאלה, והיה לי את המזל הרע להיתקל בהם".
אני מצטער לשמוע.
"מצד אחר, קרה גם משהו משמח: בת הזוג שלי היתה בהיריון עם הילדה הראשונה שלנו. למרות הכל, היו לי כמה פרויקטים שהתחילו להתבשל והיו יכולים להתקדם, אבל אז אמרתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי לפרוש. לא רציתי למצוא את עצמי מבלה שלושה חודשים בצילומים בסרביה כשיש לי תינוקת בבית. העדפתי להישאר איתה מאשר לנוד בעולם, ומאז אני לא יוזם יותר שום פרויקט קולנועי חדש".
עם זאת, מדי פעם פלי קם מן הכורסא כדי לתת קצת מן הטאץ' ומן העצות שלו לסרטים החדשים בסדרת הזוועתונים העל-טבעיים "הרוע שבפנים". הסיפתח שלה, כזכור, עקב אחר זוג המנסה להיאבק ברוחות שמבקשות להשתלט על בנם, בין השאר בעזרתה של פאראפסיכולוגית מנוסה בשם אליס, בגילומה של לין שיין. הפרק הרביעי, כמו זה שקדם לו, הוא מה שנקרא "פריקוול": כלומר, האירועים שבו קודמים לעלילת הסרט הראשון.
במקרה זה, אנו למדים דרך פלאשבקים על צעירותה של אליס ועל המפגשים הראשונים שלה עם הרוע, וצופים בה בבגרותה מנסה להתמודד לראשונה עם ההרס שהרוחות הרעות הותירו במשפחתה. הסרט המהנה, אותו ביים במיומנות אדם בריטול, מתמקד לכל אורכו בקורותיה של הפאראפסיכולוגית עם שיער השיבה, וזה ממש לא מובן מאליו: הרי לא שכיח לראות להיט הוליוודי שאשה עומדת במרכזו, ונדיר עוד יותר שזו גברת באה בימים.
"אחד הדברים שאני הכי אוהב בסדרה זה שהיא התגלגלה לכיוון הזה", אומר פלי. "הדמות של אליס הופיעה כבר בסרט הראשון, והיה לה תפקיד מכובד אבל משני. אף אחד לא תיכנן שהיא תהפוך לגיבורה. אלא שאז התגלה כי הקהל מאוד אוהב אותה, ולאט לאט היא הפכה לדמות המרכזית. רוב הסרטים בהוליווד מציגים גברים שריריים וצעירים, אז נחמד שפתאום יש סרט עם כוכבת כזו ואני מאוד גאה בזה. כיף לשבת באולם מלא עד אפס מקום ולראות איך הצופים מריעים לאשה בשנות השבעים לחייה".
השאלה הבנאלית בעולם: איך אתה מסביר את העובדה שסרטי אימה פופולריים באופן כל כך עקבי, ושנה אחר שנה ממלאים אולמות בארצות הברית?
"אני חושב שבעידן המודרני, החיים שלנו די שלווים. לפני ארבעים אלף שנה, כשהלכת לישון, לא ידעת אם תשרוד או שיבוא שבט אחר או נמר למערה שלך, יגרור אותך באמצע הלילה ויאכל אותך. כיום, הדבר הכי מסוכן שרוב האנשים עושים ביומיום זה לנסוע באוטו, אבל עדיין יש להם צורך באדרנלין, ומכאן הפופולריות של רכבות הרים וסרטי אימה".
שאלה קצת פחות בנאלית: בעבר, אימה היה אחד הז'אנרים הכי פחות מצליחים בשוק הישראלי. רוב סרטי האימה אפילו לא הופצו פה. היום, התמונה שונה לגמרי, ולראיה העובדה שסרטיך מופצים גם אצלנו. איך אתה מסביר את זה?
"אולי זה בגלל שפעם היה רק מקור אחד של אינפורמציה, וכולם היו יושבים ורואים חדשות, שהם סרט האימה האמיתי בישראל. כיום יכול להיות שיש אנשים, בעיקר צעירים, שצורכים את העולם דרך הרשתות החברתיות ולפיכך זה הם הרבה פחות מחוברים למציאות הישראלית ויותר פתוחים לסרטי אימה. ואולי ההפך נכון: הם רואים כאלה זוועות באינטרנט, שסרטי אימה כבר לא מפחידים אותם".
אתה עוד לפעמים מפחד מסרטי אימה?
"באופן כללי אני די מחוסן, אבל לפעמים יש סרטים אפקטיביים שמצליחים להלחיץ אותי. סרטי 'הרוע שבפנים', למשל, בדרך כלל כן עובדים עלי. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הסרט הראשון. כשהבחנתי שאני בעצמי קופץ בבהלה, הבנתי שהוא הולך להצליח".
ביצירת "פעילות על-טבעית", היה פלי שותף מרכזי לפריחה קצרת הימים של ז'אנר הפאונד פוטג' - סרטים שיצרו מצג שווא לפיו הם מראים לנו חומרי גלם אותנטיים, אותם צילמו בזמן אמת אנשים אמיתיים. בין שלהי העשור הקודם לאמצע העשור הנוכחי, תת-הז'אנר הזה היה מהחמים בהוליווד, אבל הוא דעך במהרה והתאדה. "שאלתי את עצמי למה זה קרה, ואני חושב שיש לי תשובה", אומר על כך הקולנוען. "רוב הסרטים שבאו בעקבות 'פעילות על-טבעית' היו לא בשר ולא חלב. הם שמרו על כמה מן המאפיינים של הפאונד-פוטג', ובכל זאת לא רצו שזה ייראה כמו חרא, אז הביאו צלם כדי שזה ייראה יפה והביאו שחקנים מקצועיים ולא נתנו להם לאלתר וכך הלאה. ככה הם ניטרלו את כל מה שאפקטיבי ואותנטי בסרטי פאונד-פוטג'. תמיד אמרתי - לעשות סרט כזה, זה כמו להיות בהיריון. אתה צריך להיות מסור עד הסוף, אין באמצע, וברגע שבמאים התחילו לעשות כל כך הרבה קיצורי דרך, זה דילל את האפקטיביות של הז'אנר כולו".
אפשר לצאת הדוד בארוחת החג ולשאול אם יש סיכוי שתחזור פעם לישראל?
"בישראל גרתי 19 שנה, בקליפורניה אני גר כבר 28 שנה, כך שביליתי באמריקה יותר אחוזים מהחיים מאשר בארץ ואני מרגיש שזה הבית שלי. אני מגיע לישראל בתדירות גבוהה לבקר את המשפחה, אבל אין לי כוונה לחזור להתגורר בה באופן קבוע".
