פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תולדות הזמן האבוד: "נאמנות" המשמימה לא ראויה לאמון

      עושר נוצץ, קר ומרושע עומד במוקד האנתולוגיה אודות סיפור חטיפתו של ג'ון פול גטי, יורשו של האדם העשיר (והקמצן) בעולם. אך על אף ההפקה היוקרתית והנוכחות של דני בויל מאחורי המצלמות, "נאמנות" היא סיפור משמים ומרוח, שאף אחד מגיבוריו לא מספק תירוץ אמיתי להמשיך עמה

      תולדות הזמן האבוד: "נאמנות" המשמימה לא ראויה לאמון

      לא בכל יום קורה שהמציאות מאחורי המצלמה מחקה את זו שלפניה, אך בתקופה אחרונה התופעה הזו מתרחשת יותר ויותר. אם בעבר השימוש ב"עושר טלוויזיוני" הוקדש בעיקר לתיאורי עלילות ועומק דמויות, הוא כעת הרבה יותר מילולי: לרשותן של רשתות הטלוויזיה המובילות עומדות עתודות מזומנים חסרות תקדים, וסדרות כמו "שקרים קטנים גדולים", "הרצח של ורסצ'ה" ו"הכתר" הפכו להיות ביטוי מאוד חזותי של הממון הזה. הטלוויזיה לא התחילה לעסוק כמובן רק עכשיו בחייהם של עשירים, אבל עד כה לא היה בכוחה להפגין אותו באופן כל כך פומפוזי, קר, נטול התנצלויות, לעתים גרוטסקי עד כדי חוסר טעם. וכך, במקום לדבר על עושר מעבר לכל דמיון, אנחנו יכולים לחוש אותו בכל סצנה, ובאופן הזה הוא מעיד על בעליו יותר מאשר עשרות שורות תסריט היו יכולות. ואם כבר עושר לא פרופורציונלי, ג'ון פול גטי היה שם הרבה לפני שזה היה מיינסטרים.

      תופעת הסיפור שהופך באחת לנושא רותח ומרובה התייחסויות (כמו או. ג'יי סימפסון לפני שנתיים), חזרה גם השנה עם "כל הכסף שבעולם". אמנם כעת הוא חרוט בזיכרון הקולקטיבי כמעט רק בתור הסרט שמחק והחליף את קווין ספייסי הנאלח בכריסטופר פלאמר בתוך חודש וחצי בלבד, אולם עלילתו מקבילה כמעט במדויק לזו של "נאמנות", האנתולוגיה החדשה של רשת FX. העניין סביב הסיפור נוצר מן הסתם בשל הערבוב הנפיץ תמיד של משפחה לא מתפקדת, כסף גדול ופשע. ב-1973 נחטף ברומא ג'ון פול גטי השלישי, נכדו בן ה-16 של איל ההון והאדם העשיר בעולם באותה תקופה, ג'ון פול גטי, על ידי עבריינים שדרשו תמורתו כופר. כשהוא מסתתר מאחורי נימוק של אי רצון ליצור תקדים עבור 14 נכדיו האחרים, הכריז גטי הבוגר כי לא ישלם ולא סנט שחוק אחד בעבור נכדו, ומכאן התגלגל גורלו לידיה של אמו החרדה, גייל, שנדרשה להתמודד עם חוטפיו.

      נאמנות, FX (יח"צ)
      הסיפור האהוב על היוצרים של 2018. דונלד סאתרלנד כג'ון פול גטי מתוך "נאמנות" (צילום: יח"צ)

      השם הגדול שמתנוסס מעל "נאמנות" הוא זה של הבמאי זוכה האוסקר דני בויל ("נער החידות ממומבאי", "טריינספוטינג"), שביים את שלושת הפרקים הראשונים ומשמש גם כמפיק בפועל שלה. אמנם לצורך הביקורת לא נשלחו פרקים מלבד אלו של בויל, אך קשה להאמין שסגנונו המובחן והראוותני אינו ניכר גם בהמשך הסדרה. העובדה שכל פרקי הסדרה נכתבו על ידי השואוראנר סיימון בופוי ("ללכת עד הסוף"), בוודאי מבטיחה שהמבנה הסיפורי שאפיין את פתיחתה יימשך. הסגנון הזה בנוי מעט כמו אנתולוגיה בתוך אנתולוגיה, שכן כל אחד מהפרקים מוקדש לדמויות או סיפורים המתקיימים בתוך הפרשייה הגדולה. כך, הפרק הראשון עוסק כל כולו בעושרו המטמטם של גטי (דונלד סאת'רלנד), בסלידתו מבניו המאכזבים ובהרמון הנשים הצעירות שניהל ועינה בשלל מניפולציות פסיכולוגיות, על אף היותו עמוק בתוך העשור התשיעי לחייו. הפרק השני עוסק במסע החקר של עושה דברו והאיש למשימות מיוחדות, ג'יימס פלצ'ר צ'ייס (ברנדון פרייז'ר), שיוצא לרומא כדי להתחקות אחר עקבותיו של הנכד, בעבור פטרונו.

      החלוקה הזאת מאפשרת לבויל לבנות כל פרק באופן שונה. בעוד הראשון נראה כמו פרק מ"שושלת", השני הוא דרמה בלשית ערוכה בסגנון אולד סקול (עם מסכים מפוצלים המציגים בו זמנית את מסעותיו של צ'ייס) ובעלת מאפיינים מוזרים, כמו שבירת הקיר הרביעי על ידי צ'ייס ללא כל הצדקה נראית לעין. השלישי נראה כמו מותחן פשע על הריקבון שאליו הוביל החלום האמריקני הגדול. האקלקטיות הזאת אמנם מעניקה לסדרה גיוון ויזואלי ומאפשרת לבויל להפגין שלל דרכים יצירתיות בצילום ובניית סצנות (כמו וואן שוט יפה הפותח את הפרק הראשון, ומטייל ברחבי אחוזת הפאר של גטי עד לאירוע משמעותי שמתרחש בתוך אחד מחדריה), אבל ניכר בה עד כמה לא הוצבו עבורו גבולות. סיפורים שיכולים להסתכם בעשר דקות נמרחים עוד ועוד, עם חזרות בלתי נדרשות, תעלולי מצלמה וסצנות נוגות-אמנותיות של מבטים מצועפים ושדות מוריקים. בהרבה מובנים השיטה הזו מזכירה את "הרצח של ורסצ'ה" בפרט ואת הסגנון המתאמץ של ריאן מרפי בכלל, שמעדיף להדגיש יוקרה וקאלט על פני סיפור.

      נאמנות, FX (יח"צ)
      כל אחד מהפרקים הראשונים מאופיין בגיבורים שונים וסגנון שונה. ברנדון פרייז'ר מתוך "נאמנות" (צילום: יח"צ)

      התסריט של בופוי כמובן "תורם" משמעותית לחולשות הללו. "נאמנות" משופעת בדמויות שאף אחת מהן לא מעניינת, בוודאי שלא מעוררת חיבה או דאגה. סאת'רלנד יעיל בתור הקשיש הקמצן והמריר, אבל אין בדמות הזו דבר מעבר למה שידענו וציפינו. נכדו החטוף מצויר בקווים כל כך מעצבנים ופריבילגים עד שכבר בשלב מוקדם מתפרצות תקוות שמי מהחוטפים יסיים את חייו, והמשחק של האריס דיקנסון לא משפר את התחושות הללו. הנשים בסדרה הן כולן מושא ללעג, מיניות או שניהם גם יחד, כאשר גם גייל גטי (הילרי סוואנק) שולית לחלוטין בתוך שלוש השעות הראשונות של הסדרה. לכל אלה צריך להוסיף נטייה מרגיזה לא פחות לקפיצות זמנים משונות לאורך הסדרה. סצנות מאוחרות מוצגות בשלב מוקדם רק כדי לחזור אחריהן להתחלה, ואז לשוב אליהן על אף שכבר הבנו את קו הזמנים בעצמנו עד כה (או במילים אחרות: כמה פעמים אפשר לראות בנאדם נחטף? הבנו). עוד סימן לגרירה של סיפור שפשוט לא היה ארוך ומרתק מספיק לעשר שעות טלוויזיה.

      הסתירה המתמשכת הזאת בין החשיבות העצמית והיוקרה ש"נאמנות" מייחסת לעצמה, לבין שוויון הנפש והאדישות הכללית הגוברים לגבי העלילה והגיבורים ככל שהיא מתקדמת, הם מתכון טוב לנטישה מוקדמת. אילו הייתה מגיעה בפורמט בינג', אולי כוח האינרציה היה מושך להתעניין באפשרות שתשתפר ותפצה על היומרה והמריחה בהמשך הדרך. העובדה שאחרי כל הטרחנות הזאת נדרשת גם סבלנות שבועית להמשך דרכה, חורץ כמעט בוודאות את דינה להפוך לאנקדוטה שולית בשנת הטלוויזיה הזו.

      נאמנות, FX, דונלד סאתרלנד (יח"צ , yes)
      גברים פריווילגים, נשים כקולבים. מאסנו ביצירות כאלה (צילום: יח"צ)
      נאמנות, FX (יח"צ)
      בינינו, הייתם משלמים שקל כדי להחזיר את האיש הזה? (צילום: יח"צ)
      נאמנות, FX (יח"צ)
      בכי של עייפות הוא המקסימום שייצא לכם מהסדרה הזו (צילום: יח"צ)

      "נאמנות" משודרת מדי יום חמישי ב-22:00, ב-yes EDGE וב-VOD.


      מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר