"שלום, יש לכם אור ירוק, עם מי אני מדבר? אתה רוצה שנעשה פיילוט או שישר נעשה עונה של שישה פרקים?". כך, לפי סדרת המופת "סאות' פארק", עונים לטלפון במטה של נטפליקס. בהמשך הפרק, כשהנציג הטלפוני של החברה דוחה את ההצעה של ילדי העיירה לסדרה חדשה הוא מציין בפניהם: "לעזאזל, זאת הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה". ובאמת, נראה לפעמים שאין שום דרך להבין את תהליך קבלת ההחלטות של נטפליקס, שלצד לא מעט תכנים מעולים' יוצרת ומפיצה גם הרבה מאוד זבל - וזה חלק מהחן של מפלצת התוכן האמריקנית.
אלא שגם בין התוכן המקורי הגרוע של נטפליקס, קשה להיזכר במשהו גרוע כל כך כמו "פרדוקס", הסרט הראשון באורך מלא של דריל האנה (לעד בתולת הים מ"ספלאש") כבמאית, בכיכובו של בן זוגה, המוזיקאי ניל יאנג. בנטפליקס החליטו לרכוש את זכויות ההפצה העולמיות של הסרט, רגע לפני הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל SXSW, והוא שוחרר לאוויר העולם ביום שישי האחרון. ואיך לומר, האיש שאישר את רכישת הזכויות צריך לשקול הסבת מקצוע למשהו שמתאים יותר לכישוריו המפוקפקים.
בשביל להבין כמה ההחלטה לרכוש את הסרט הייתה מוזרה, לא צריך בכלל לראות אותו אלא מספיק להסתפק במה שיוצרת הסרט אמרה עליו בעצמה עוד טרם הקרנת הבכורה. "זה לא סרט אמיתי", סיפרה האנה למגזין אינדיוויר, בעוד במגזין בילבורד היא תיארה את פיצ'ר הביכורים שלה כ"תאונה". והיא לא מצטנעת. מדובר בסרט ללא תקציב, שצולם ברובו בטלפון הנייד (!) של האנה, ובחלקו האחר במצלמת 8 מ"מ פשוטה של סוני. "השחקנים" הם פשוט ניל יאנג, להקת הליווי שלו, כמה מאנשי הצוות של סיבוב ההופעות וכמה חברי משפחה - וזהו. הסרט כולו, אגב, צולם תוך שלושה ימים.
עלילת הסרט, שהוגדר על ידי מחלקת השיווק של נטפליקס כ"פואמה רועשת", מתרחשת בעתיד בסגנון של המערב הפרוע. לנשים בעולם העתידני הזה "סוף סוף" נמאס מהגברים והן יצרו הפרדה בין המגדרים. סיפורנו מתמקד בחבורה של גברים פורעי חוק שמעבירים את זמנם בכריית מוצרים נוסטלגיים מהעבר, כמו מקלדות למחשב, שלטים לפלייסטיישן, מצלמות ועוד מוצרים טכנולוגיים שעבר זמנם. כשהירח מגיע לנקודה מסוימת בשמיים, הנשים מגיעות כדי לעשות עסקה עם הגברים. הן מביאות להם פירות וירקות, ונותנות להם מבט חטוף בנשים הצעירות. לפעמים זה ייגמר בנשיקה או אפילו משהו מעבר לזה, מישהו הרי צריך להפרות אותן. בין לבין הגברים אומרים אחד לשני משפטים מטומטמים נורא כמו "אהבה זה כמו פלוץ, אם מתאמצים יותר מדי יוצא חרא". ולפעמים, כשמתנגנת מוזיקה טובה ברקע, אז אנשים מצליחים לעוף בלי הסבר מיוחד ואז צריך לקשור אותם לאדמה כדי שלא ימריאו גבוה מדי. וזהו, זו כל עלילת הסרט בערך. האמת, יכול להיות שעשיתי לו הנחה. הוא מטופש, מבולבל וחסר כל פשר הרבה יותר מהפסקה האחרונה.
בין שורות התסריט (בן ה-10 עמודים) שכתבה האנה עצמה, מופיעים כל מיני מסרים שאולי אמורים היו להיות סמויים, אבל בפועל מונחתים לצופה על הראש עם פטיש 5 קילו. יש מסר בעד איכות הסביבה (יו, תראו איך הרסנו את העולם ולא יישאר שום דבר ירוק בעתיד), מסר אנטי תאגידי (כל התאגידים לקחו את הזרעים לעצמם, ועכשיו מי שמגדל בעצמו ירקות הוא פושע) ועוד מסרים בעד פמיניזם וטבעונות שנבלעים בתוך העלילה המטופשת והופכים לסוג של בדיחה.
נקודת החוזק היחידה של הסרט, באופן טבעי, היא הפסקול שלו, שכולל כמה קטעים קלאסיים של ניל יאנג שזוכים לביצועים חדשים, לצד קטעים טריים יותר. הדרך שבה השירים משולבים בסרט מגוחכת בערך כמו כל דבר אחר בסרט, כך למשל בין שתי סצנות פתאום נוחת עלינו משום מקום ג'אם (מעולה) של יאנג ולהקתו מתוך פסטיבל Desert Trip הזכור לטוב מלפני שנתיים. האלתור הזה של יאנג ל-"Cowgirl in the Sand" הקלאסי נמשך כמעט 10 דקות (ללא קטע שירה), והוא ללא ספק שווה צפייה לכל חובב רוק - אבל אלה יכולים היו פשוט למצוא את הגרסה המלאה (כמעט חצי שעה!) ביוטיוב הקרוב לביתם.
להקתו הנוכחית של יאנג, Promise of the Real, מונהגת על ידי שני בניו של ווילי נלסון (שמופיע בעצמו בסרט בתפקיד אורח קטן), ובכל הנוגע לנגינה היא עושה את העבודה. משחק מול מצלמה, לעומת זאת, זה פחות הפורטה של החבר'ה האלה. באחד הקטעים היחידים בסרט שיכולים בטעות לעורר איזשהו רגש חיובי, יושבים גיבורי הסרט סביב מדורה, ולוקאס נלסון מבצע את "Angel Flying Too Close to the Ground" הקלאסי של אביו. האמת, הביצוע כל כך מדויק, שכששמעתי את פסקול הסרט (לפני שצפיתי בסרט) הייתי בטוח שווילי נלסון בעצמו מבצע את השיר.
אז למה בכל זאת נטפליקס החליטה לזרוק כסף על "היצירה" הזאת? ובכן, כי מדובר בסרט בכיכובו של ניל פאקינג יאנג, ולמוזיקאי האגדי יש מספיק מעריצים שלא יוותרו על שום דבר שהנפיל הזה ישחרר לאוויר העולם. כאן ראוי לציין שסחבק הוא אחד מאותם שרופים. יש לי בבית את כל האלבומים שיאנג הוציא אי פעם (וזה ממש לא מעט), צפיתי בכל הסרטים שהוא ביים בעצמו, קראתי את הספר שלו, טסתי לשתי הופעות שלו בחו"ל, בכיתי כשההופעה שלו בפארק הירקון בוטלה בגלל "צוק איתן" וקראתי לבתי הבכורה על שמו. אז האמינו לי, באמת רציתי לאהוב את הסרט הזה כפי שאהבתי כמעט כל דבר כמעט שניל השתתף בו - ואם אני טוען שמדובר בסרט מחורבן שלא שווה את השעה ורבע שלכם, זה לא נכתב בקלות ראש. ובכלל, הדוד ניל מגלם בסרט דמות בשם "האיש עם הכובע השחור", שלא אומרת כמעט שום דבר לאורך כל הסרט. מדי פעם הוא יושב ומנגן על הגיטרה שלו כמה אקורדים, אבל זה רחוק מלהצדיק את ההשקעה של הצפייה בסרט הזה.
לניל יאנג יש היסטוריה עשירה בעולם לקולנוע. הבמאי המנוח ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים") ביים ארבעה סרטי הופעה שלו, שכל אחד מהם ראוי לצפייה בפני עצמו. במאי האינדי המוערך ג'ים ג'רמוש אחראי על הסרט הדוקומנטרי "שנת הסוס" שעוקב אחרי מסע הופעות של יאנג עם להקתו המפורסמת "קרייזי הורס". בנוסף, יאנג עצמו ביים כמה סרטים, חלקם תיעדו הופעות וחלקם היו פיצ'רים עלילתיים ומטופשים ביותר - אבל אף אחד מהם לא הגיע לרמות הטמטום של "פרדוקס". ובכל זאת, היצירה היחידה של ניל יאנג שתוכלו למצוא בנטפליקס היא הסרט האחרון. בתוך הקריירה העשירה והמוערכת של יאנג, הסרט הזה ייעלם ויישכח במהרה, אבל דווקא בתוך עולם הפיצ'רים הדל יחסית של נטפליקס הוא עשוי להתבלט יותר, כעוד סימן שאלה גדול על היכולת של ענקית התוכן להפוך לשחקן אמיתי בתחום.