סדרות רבות חוזרות מן המתים בשנים האחרונות, אולי אפילו יותר מדי, כחלק מגל הנוסטלגיה ובעיקר הרצון של גופי השידור לבלוט ולקבל כותרות בסבך של המון טלוויזיה. גם אם לא תמיד יש לזה הצדקה יצירתית, בחלק ניכר מהפעמים מדובר בהצלחות בקרב הקהל הרחב. "צער גידול בנות" ו"וויל וגרייס" הפכו להצלחות נאות עבור נטפליקס ו-NBC, בהתאמה, וכבר הוזמנו מהן עונות נוספות. אבל שום דבר לא הכין את רשת ABC ומתחרותיה להצלחה המטורפת בשיבה של "רוזאן" 21 שנה אחרי שהגיעה אל קצה. בימים האלה של רייטינג מזערי ביחס לתהילת העבר, הצליחו שני פרקי הפתיחה של "רוזאן" המחודשת (שישודרו במוצ"ש הקרוב ב-yes Comedy) להשיג רייטינג כל כך גבוה עד שהוא עולה אפילו על זה של הפינאלה שלה ב-1997.
ההצלחה הזו לא זרה ל"רוזאן", שבגלגול הראשון שלה הפכה להיות הסדרה הנצפית ביותר בארה"ב. הסיבות, קרוב לוודאי, זהות לאלה של עכשיו: סיטקום חכם שפונה אל לבה של ארה"ב, תושביה של מדינות מרכז ארה"ב, אנשי צווארון כחול בדיוק כמו אלה בסדרה, סובלים מעודף שומן ומתמודדים עם בעיות יומיומיות של אנשים קשי יום.
מלכתחילה, אי אז בשנות השמונים, זה היה הכיוון. רוזאן בר הייתה קומיקאית בראשית דרכה שהופיעה בכמה תכניות אירוח עם הדמות שהגתה, "אלילה דומסטית", כשמרסי קרסי וטום וורנר - האנשים שבין היתר היו אחראים על "משפחת קוסבי" ולימים גם "מפגשים מהסוג האישי" ו"מופע שנות ה-70" - פנו אליה בהצעה שתככב בסדרה על אישה עובדת. ה"אלילה הדומסטית" של בר הייתה עקרת בית עצלנית וזועפת. עוד קודם לפנייה של קרסי-וורנר, התפקיד של פגי באנדי מ"נשואים פלוס" הוצע לבר והיא סירבה. בר התייחסה לסטראוטיפ של עקרת הבית ב"אלילה דומסטית" באירוניה ותחכום, שלדבריה נעדרו מפגי באנדי. בכל מקרה, הרעיון של קרסי-וורנר לסדרה היה שונה. כבר היו נשים עובדות במרכזן של סדרות טלוויזיה, למשל בסדרה "המופע של מרי טיילר מור", אבל הם זיהו קול רענן ונחוץ אצל רוזאן.
כך התגלגל הכותב מאט וויליאמס אל ביתה של בר, שם בילה מספר ימים עם משפחתה כדי לצפות בדינמיקה שלה עם בעלה וילדיה. וויליאמס הגיע מצוות הכותבים של "משפחת קוסבי", הסיטקום המצליח ביותר באותם ימים, שאמנם עורר מהפכה בכל הקשור לדימוי של שחורים בתרבות האמריקאית, אבל הפגין מתקתקות יתרה בכל הנוגע ליחסים המשפחתיים. בשנות התשעים המשפחה האמריקאית תיפטר מהמתקתקות הקוסבית באמצעות סדרות כמו "הסימפסונס" הגאונית והעוקצנית ו"נשואים פלוס" הגרוטסקית (שאמנם עלתה עוד לפני כן, אבל בזמן אמת מעטים צפו בשתי העונות הראשונות שלה). "רוזאן" היא זו שהחלה את הסחף כאשר עלתה ב-1988 והפכה ללהיט רייטינג מטאורי ובלתי צפוי. החל מהעונה השנייה שלה הפכה לסיטקום הנצפה ביותר בארה"ב, מעיפה את "משפחת קוסבי" מהתואר. קשה היה להתעלם מהסמליות.
הסדרה עוסקת בחייה של אישה ממעמד הפועלים ומשפחתה. רוזאן קונר היא אישה פמיניסטית, הנשואה לדן (ג'ון גודמן המבריק), גבר שמכבד אותה. הם מתלוצצים על כך שהיא עושה את רוב מלאכות הבית, אך דן מעורב בחיי המשפחה ובחייה הרגשיים באופן מעורר השראה, ומציג אופציה משמעותית ליחסים שיוויונים. היא ודן שניהם אנשים בעלי גוף, אבל המשקל שלהם הוא נון אישיו בסדרה ומופיע רק בבדיחות נדירות (בניגוד למשל לסיטקום המאוחר יותר והאיום "מייק ומולי"). שלושת ילדיה מעצבנים אותה, והיא מראה להם את זה. כאן לא תמצאו מסר דידקטי לצופים כיצד עליהם לנהוג אילו היו בעצמם נקלעים לקונפליקטים דומים עם ילדיהם. הכנות והאמת האלה משתקפות בסדרה בכללותה: רוזאן ואחותה ג'קי (לורי מטקאלף, שזכתה בשלושה פרסי אמי רצופים על התפקיד) מדברות על היחסים שלהן, ילדותן הקשה ומשפחתן בעומקים פסיכולוגיים שנדיר לראות בקומדיות.
אבל הנושא המרכזי שרוזאן תוקפת באופן חזיתי הוא המעמד הכלכלי. רוזאן וג'קי מתחילות את הסדרה כפועלות פס ייצור במפעל פלסטיק. שורה של מתחים ומחאות פועלים מביאות לגל פיטורים המוני במפעל. מכאן ואילך רוזאן מתגלגלת הלוך ושוב בעבודות גרועות; נערת שמפו במספרה, עובדת דלפק במסעדת מזון מהיר, מלצרית בדיינר ועוד. בין לבין היא נקלעת לאבטלה שמביאה את המשפחה למצוקות כלכליות קשות. הפתרון היחיד שמחלץ אותה מן המעגל הזה מגיע בעונה החמישית, כשהיא וג'קי פותחות מסעדת מזון מהיר שמצליחה להחזיק את המשפחה מעל המים ביתר העונות של הסדרה.
נשים כמו רוזאן היו עד לאותו רגע נטולות ייצוג הולם. כולנו מכירים את הסצנה הסטריאוטיפית שבה זוג מתיישב בדיינר ומלצרית כבדת גוף בעלת מצב רוח רע לוקחת מהם הזמנה ומפטירה לעברם הערה עוקצנית. זאת דמות אמריקאית כל כך מוכרת עד שקשה לדמיין כיצד לא נעשה שום ניסיון, לא לפני רוזאן וגם לא לאחריה, לנטוש את זוג הלקוחות וללכת אחרי אותה המלצרית עם המצלמה. לעקוב אחריה עד לביתה החמים והמוזנח, ולראות כיצד בשארית כוחותיה היא מנסה להכין ארוחת קציץ בשר לילדיה ולשמור על שלום בית כשכל קרוביה המשוגעים מחליטים לריב. צוות השחקנים המרשים של הסדרה, בראשם גודמן, מטקאלף ושרה גילברט בתפקיד הבת דרלין, מצליחים לשוות לסט הסיטקום חיות ריאליסטית, ובכך מעצימים את התחושה שהזדחלנו אחרי רוזאן בדרך הביתה בסוף המשמרת הארוכה.
ילדיה של רוזאן - בקי, דרלין ודי ג'יי - גדלו במהלך הסדרה, והכותבים היטיבו לשלב את דרמות הנעורים שלהם עם הטון הכללי, במיוחד במקרה של שתי הבנות. בקי היא נערה בלונדינית וחרשנית, בבית הספר היא מקסימה ובבית היא פצצת כעס שמתרעמת על הוריה העניים בעליל, שלא יכולים לקנות לה בגדים ומכונית. המתיחות ביניהם גדלה כאשר בקי מבינה שלא תוכל להרשות לעצמה ללכת לקולג' ובורחת כדי להתחתן עם החבר שלה. זהו פתרון דרמטי ואפקטיבי של הכותבים לעובדה שהשחקנית המגלמת את בקי, לייסי גורנסון, רצתה במציאות ללכת ללמוד בקולג'. היא חזרה לכמה הופעות אורח, אך כעבור שתי עונות משראו המפיקים שגורנסון לא שבה, לוהקה במקומה שחקנית אחרת, שרה צ'וק ("סקראבס"), מעין גרסת ברבי פחות מוצלחת מבקי הקודמת.
בדיעבד, החלפתה של בקי היא הטעות הפטאלית הראשונה שעשו יוצרי הסדרה, רמז מטרים לאסון העונה האחרונה, עליו נרחיב בהמשך. אמנם כותבי הסדרה השחילו אי אלו בדיחות בתסריט על החלפת השחקנית, אבל בשורה התחתונה זה לא עבד, ואפילו העכיר את החיבה שהיו לצופיה האדוקים של הסדרה כלפי הדמות החזקה שבקי הייתה בעבר. מהסיבה הזאת, כשהלו"ז של גורנסון התפנה חלקית בעונה השמינית, החזירו אותה לכמה פרקים, וצ'וק וגורנסון התחלקו בתפקיד של בקי במופע הזוי שבו שתי שחקניות שונות משחקות קווי עלילה של אותה הדמות. באקט מקסים במיוחד, בסדרה החדשה חוזרות שתי השחקניות: גורנסון שבה אל נעלי בקי ואילו לצ'וק נכתב תפקיד חדש.
בתה האמצעית של רוזאן, דרלין, היא מרכז הכובד של סוללת ילדי הסדרה המקורית. היא מתחילה כטום בוי קטנה שאוהבת כדורסל, נלחמת על מקומה כילדת סנדוויץ' ושולפת תשובות מהירות. שרה גילברט המגלמת אותה הייתה רק בת 13 כשהסדרה החלה. היא הפגינה קור רוח ציני נדיר לגילה הצעיר ותזמון קומי מושלם. עם התבגרותה עברה הדמות של דרלין מהפך שהותיר את הוריה המומים ומבוהלים. היא נטשה את הספורט, התכסתה בשחורים, ונעשתה, כמו שהיינו קוראים לזה בשנות ה-90, "פריקית". זה אולי לא נראה כמו ביג דיל, אבל לבני הנוער שצפו באותם השנים, דרלין נעשתה דמות קאלט. אלו היו השנים שבהם גראנג' היה בראש מצעד הפזמונים, וילדים כמו דרלין הלחיצו אמהות כמו רוזאן בכל המדינה. דרלין נתנה קונטרה לאמה, כי דיברה ביתר חריפות על החורים בחלום האמריקאי. היא הפכה לצמחונית, התעקשה לצאת מן המעגל של עבודה מחורבנת-אבטלה-עבודה מחורבנת וללכת לקולג' על מלגה מאחורי גבם של הוריה. הכותבים נתנו לדרלין שורות שלא העזו לתת לרוזאן, גם אם ברור היה שבר עצמה עומדת מאחוריהן. היא הייתה כל כך חשובה ליוצרים, עד שכאשר גילברט גם כן רצתה ללכת ללמוד ב"ייל", הם הקימו סט נוסף של הסדרה בניו יורק, וצילמו משם סצנות שבהן דרלין חיה בדירת סטודנטים בשנים שלה בקולג'.
דמות נוספת שהפכה למשמעותית היא החבר של דרלין, דיוויד הילי. דיוויד מתחיל את הסדרה כאחיו הצעיר של מארק, בן זוגה של בקי, והזוגיות שלו ושל דרלין סובלת ממשברים דומים לאלה של האחים הגדולים. הדמות לוקחת טוויסט מפתיע כאשר רוזאן ודן מחליטים לאפשר לדיוויד לגור אצלם מכיוון שאמו התעללה בו. כשדרלין נוסעת לקולג', דיוויד נשאר בבית ומשלים את החסר בגזרת הילדים של הזוג. כל זה לא אולי היה כל כך זכיר אלמלא מי שגילם את דיוויד, ג'וני גאלקי, היה הופך כעבור חמש עשרה שנה לשחקן הראשי בסיטקום המצליח ביותר של ימינו "המפץ הגדול", שנוצרה על ידי אחרי מתסריטאי "רוזאן" - צ'אק לורי. למרבה השמחה, הוא משך אחריו שחקנים מ"רוזאן" להופעות אורח חוזרות, שרה גילברט בתור מדענית הנכונה ליחסי מין נטולי רגש, ולורי מטקאלף בתפקיד המופלא של אמו של שלדון, דתייה פנאטית אך פרגמטית. רבים השוו בין הדמות של דיוויד לזו של לנארד, טוענים שגאלקי למעשה משחק את אותו הטייפקאסט: בחור רגיש ומאוהב שנותן לנשים לדרוך עליו. אבל אם מסתכלים על התפקידים זה לצד זה רואים את כוחו של גאלקי כשחקן. לדיוויד יש ארשת של פצצה פסיכולוגית מתקתקת של ילד ללא בית, ולעומת זאת ללאונרד המנוזל והנוטה לאלרגיות יש את הקופצנות הקומית שהפכה את החנוניות שבמרכזה של "המפץ הגדול" לכובשת כל כך.
הסיבות שבגללן "רוזאן" הייתה מהפכנית יכולות לקרות גם היום. אך המהפכה נעצרה ואפילו הלכה אחורה - אין כמעט סדרות שמדברות במפורש על פמיניזם ומעמד כלכלי, או שבמרכזן אישה מרתקת שאיננה עומדת בתכתיבי היופי והרזון בלי לנצל את זה לבדיחות על חשבונה. "רוזאן" נותרה רגע מרשים וחריף בכתיבה לטלוויזיה האמריקאית. ואכן, כותביה הגיעו רחוק. מאט וויליאמס, אותו מפיק שהלך לביתה של בר ועקב אחרי היום יום שלה, הופיע בקרדיטים כיוצר הסדרה, אך הסתכסך עם בר, שחשבה שהיה צריך לחלוק איתה את הקרדיט. אחרי כמה מלחמות כוח מתוקשרות, וויליאמס פרש ויצר את הלהיט "שפץ ביתך". כותבים נוספים של "רוזאן" הפכו לאושיות חשובות בטלוויזיה, כמו איימי שרמן-פלדינו שיצרה את "בנות גילמור"' ג'וס ווידון יוצר "באפי קוטלת הערפדים" ו"הנוקמים", וצ'אק לורי כאמור.
איכות הכתיבה מורגשת בשש העונות הראשונות של הסדרה, אך הולכת ופוחתת עם האחרונות, עד לאחרונה שזכורה לדיראון עולם כמקרה "אל תעשה" לתסריטאי טלוויזיה. כל מה שאפשר לומר לטובת "רוזאן" מתהפך לנוכח העונה האחרונה והביזארית שלה. אחרי שמונה שנים שבהן נלחמו בני משפחת קונר להחזיק מעמד כלכלית, בעונה התשיעית והאחרונה הם לפתע זוכים בלוטו, מתפזרים לכל הרוחות, ומשתתפים בסצנות כה ביזאריות ותלושות מרוח הסדרה עד שקשה להאמין שמישהו אישר אותן. תמוה עוד יותר, בפרק האחרון בסדרה מתברר שרוזאן המציאה את כל עניין הזכייה בלוטו כאמצעי להתגבר על האובדן של דן, ושהוא מת מהתקף הלב שחטף בסוף העונה שלפני כן. משמע, כל העונה התשיעית הייתה בדיה. יש כל מיני תיאוריות ושמועות מדוע הסדרה לקחה כיוון כה הזוי בסוף, אבל כולם מצביעים על כך שבר הלכה ונעשתה קפריזית ובלתי צפויה עם ההצלחה המסחררת. שליטתה המוחלטת בסדרה ברבות השנים ניערה מקרבתה אנשים - אפילו בכירים - שהיו יכולים להניא אותה מטעויות. כשהרייטינג נפל לקראת סופה, היא החליטה לעשות בה מהלך מופרע ולא היו בלמים שיעצרו אותה. זה היה מצער במיוחד עבור מעריצי הסדרה, שנאלצו להיפרד ממנה בלי כל הסממנים שבגללם אהבו אותה.
כעת זוכים הם אולי לעדנה מחודשת באמצעות התחייה שמתעלמת מכל העונה התשיעית, כולל כמובן מותו של דן, שזוכה לקריצה בפרק הראשון, תיקון לעוול היסטורי. העיקר הוא שיחזרו לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: לאכול ג'אנק פוד מסביב לשולחן המטבח שלהם ולהחליף עקיצות שנונות, שאינן אלא כיסוי לאהבתם הגדולה זה לזה ולאכזבות שלהם מהמציאות האמריקאית העכשווית. היום, כשדונלד "תפוס להן בכוס" טראמפ יושב בכיסא הנשיאות, כמעט אי אפשר לעכל עד כמה אחורה הלכנו מהימים של "רוזאן" בתור הסדרה הנצפית ביותר בארה"ב. עושה רושם שהיא בדיוק התזכורת שכולם צריכים. פמיניזם היא עדיין מילה שנשים רבות, ובפרט נשים צעירות, נרתעות ממנה וחוששת להצהיר על עצמן ככאלה, אבל "רוזאן" עסקה בנקודות ה"אין ברירה" של הפמיניזם. מה תעשי כשהבוס בעבודה ההכרחית שלך כל הזמן מקטין אותך, קורא לך 'מותק' וחושב שאת צריכה להיות חמודה ולעשות כל דבר מופרך שיעלה בדעתו תמורת שכר מינימום? מה תעשי כשהבת שלך תבקש ממך גלולות נגד הריון? עד כמה זה יהיה מנחם, מועיל ואפילו מציל חיים כשהחברות שלך יהיו שם בשבילך בסוף היום? אלו דברים שאותן צעירות שחוששות להצהיר על עצמן כפמיניסטיות אולי לא חושבות לגמרי על השלכותיהן, אבל בלי שיהיה מי שייתן קול חזק לסוגיות האלה בלב הפריים טיים - קולות אחרים מקבלים את רשות הדיבור במקומם.
עוד כמה קטנות
בעונות המאוחרות הופיעה רוזאן שוב ושוב כשהיא לובשת חולצה רחבה מאוד עם הדפס תרנגולת משונה. בפרקים אחרים דמויות שונות לובשות את אותה חולצה בכל מיני סצנות. הסיפור מאחורי החולצה כרוך ביחסים המופרעים שהיו לבר עם האקס שלה, טום ארנולד. כש"רוזאן" החלה בר הייתה אישה נשואה עם שלושה ילדים, בדיוק כמו דמותה בסדרה. אך היא עזבה את בעלה והתחתנה עם הקומיקאי טום ארנולד, שגם קיבל יד בעשייה הטלוויזיונית. לשניים היו יחסים הרסניים והפכפכים, כרוכים בהתמכרויות לסמים והתמוטטויות עצבים. עם הגירושים, בר החלה לעקוץ את ארנולד בכל מיני דרכים בסדרה. למשל, ללבוש את החולצה עם התרנגולת, שארנולד שנא, ואף להלביש את יתר השחקנים בה, כדי לשלוח לו כל מיני מסרים.
בתור בני נוער שמתנשקים בלי הפסקה על הסט, שרה גילברט וג'וני גאלקי נעשו זוג אמיתי שהכימיה שלו מורגשת במצלמה. עם השנים, גילברט יצאה מהארון. רעייתה היא עוד אייקון של שנות ה-90, המוזיקאית לינדה פרי, סולנית להקת פור נון בלונדס ("What's Going On"), וכותבת שירים שאחראית ללהיטים הנודעים ביותר של פינק, גוון סטפאני, כריסטינה אגילרה ועוד.
בעונה החמישית של "רוזאן" ג'קי מתחילה לצאת עם גבר צעיר ממנה, פישר, שמכה אותה. היחסים האלה מכתיבים הרבה מן הפסיכולוגיה של הדמות של ג'קי בעונות הבאות. במציאות השחקנית לורה מטקאלף והשחקן של פישר, מאט רות', התאהבו והפכו לזוג. הם התחתנו, עשו שלושה ילדים (אחד בהריון רגיל, אחת בפונדקאות, ושלישי באימוץ), ולבסוף התגרשו בגלל "הבדלים שלא ניתן לגשר עליהם".
העונה החדשה של "רוזאן" משודרת בימי שבת ב-21:30 ב-yes Comedy.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר