פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קחי עוד ואלס: אנדרה ריו הוכיח שאפשר לעשות קונצרט מוזיקה קלאסית שגם מירי רגב יכולה ליהנות בו

      הכוכב הגדול של המוזיקה הקלאסית הציג בהיכל הספורט ביד אליהו את הרפרטואר השלם והצבעוני שלו: תלבושות חושפניות, אלתורים, ריקודים, ושיתוף הקהל במופע הכי לא שגרתי לז'אנר המעונב. לעתים הסקסיזם וההומור מאפילים על חלק מהביצועים, אבל כשמנופפים מולנו בדגל הכל נסלח

      אנדרה ריו בהופעה בהיכל יד אליהו (מערכת וואלה! NEWS , סיון פרג')
      יותר כוכב רוק ממנצח מקהלה פילהרמונית (צילום: סיון פרג')

      ב-19 באפריל 1995 נפגשו אימפריות הכדורגל של באיירן מינכן ואייאקס אמסטרדם בבירת הולנד למשחק השני והקובע של חצי גמר ליגת האלופות. אחרי 0:0 במשחק הראשון בגרמניה, הגיעו כ-44 אלף הולנדים לאצטדיון האולימפי הישן באמסטרדם כדי לעודד את קבוצתם, שפתחה את המשחק בסערה. המחצית הראשונה נחתמה עם שער של רונאלד דה בור המקומי, שקבע 1:3 לאייאקס. האוהדים היו באקסטזה, וכמעט אף אחד לא שם לב לבחור עם השיער המתולתל שצץ פתאום על כר הדשא עם כינור בידו. מדובר היה בכנר אנדרה ריו, שם אנונימי למדי מחוץ לקהילת המוזיקה הקלאסית של הולנד באותם ימים, שהחליט להוציא הון כדי לרכוש דקת שידור במחצית המשחק. הוא לא חשב פעמיים, והתחיל לנגן קטע מתוך הסוויטה לתזמורת ג'אז של דימיטרי שוסטקוביץ', קטע קלאסי שהיה מוכר לכל הולנדי באותם ימים, מכיוון שהוא כיכב בפרסומת טלוויזיה לחברת ביטוח.

      אלפי האוהדים ביציעים המשיכו את חגיגות השער של דה בור והחלו "לשיר" ולרקוד על רקע המנגינה הקליטה. המשחק נגמר ב-2:5 מוחץ לאייאקס, שהמשיכה לזכייה בגביע אירופה. מופע המחצית של ריו נכנס להיסטוריה, והוא הפך להיות מזוהה עם אחד מהמשחקים הגדולים של הקבוצה אי פעם. לעולם לא נדע מה היה קורה אלמלא אייאקס הייתה כובשת שער בדיוק עם הירידה למחצית, או מה היה קורה אם הקבוצה הייתה מפסידה חלילה באותו משחק - אבל ההיסטוריה מלמדת שבשבוע שאחרי המשחק ריו מכר 200 אלף תקליטים, וב-23 השנים מאז הפך לאחד האמנים המפורסמים והמצליחים בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית

      המילה "פופולרי" קופצת לראש כשמדברים על ריו, ולא במקרה. אישיותו והווייתו קרובות יותר לכוכב פופ או רוק מאשר למנצח של מוזיקה קלאסית. כשמסתכלים על ארסנל הפרסים והשיאים שהוא מתחזק, אפשר להבין מאיפה זה נובע. הוא מכר מעל ל-40 מיליון אלבומים ברחבי העולם, שזיכו אותו במעל ל-500 אלבומי פלטינה ו-270 אלבומי זהב. הוא מחזיק בשיא בבריטניה של מכירת כרטיסים למופע קולנועי, ובאוסטרליה הוא הפך לאחד המוזיקאים המצליחים בהיסטוריה המקומית, כאשר במשך 5 שנים כבש את פסגת מכירות האלבומים וה-DVD של היבשת. לא של מוזיקה קלאסית, של כל סוגי המוזיקה.

      אלא שעם כל הכבוד להצלחה בחנויות התקליטים, מה שהופך את אנדרה ריו לכוכב בינלאומי ענק הוא ללא ספק הפרסונה הבימתית שלו - והמופעים שלו עם תזמורת יוהן שטראוס, איתה הוא מופיע כבר 30 שנה, מושכים אליהם מיליוני צופים ברחבי העולם, שלאו דווקא היו מתעניינים במוזיקה קלאסית בכל קונסטלציה אחרת.

      אמש (שלישי), בראשונה מתוך ארבע הופעות בהיכל הספורט ביד אליהו, זכה הקהל הישראלי להבין מה הפך את הכנר המוכשר הזה והתזמורת הנחמדה שלו להרבה יותר מסך כל חלקיהם. עוד לפני שהמופע מתחיל, ניתן להבין שלא מדובר בעוד ערב עם תזמורת סימפונית, כאשר מאחורי הבמה שקושטה במאות פרחים מופיע מסך ענק, לצד עוד שני מסכים גדולים מצדי הבמה. כשמגיע הזמן להתחיל במופע, מד זמן מופיע על המסכים, שמתחילים לספור את הזמן לאחור כמו אל שיגור של חללית. כשהספירה לאחור נגמרת התזמורת עולה לבמה - אבל לא מאחורי הקלעים כמקובל, אלא מבין הקהל עצמו. עשרות מוזיקאים, מובלים על ידי ריו עצמו, יוצאים מיציעי היכל הספורט וצועדים לעבר הבמה כשברקע מתנגן המארש "76 טרומבונים", הזכור מהמחזמר "איש המוזיקה".

      אנדרה ריו בהופעה בהיכל יד אליהו (מערכת וואלה! NEWS , סיון פרג')
      מופעים שמושכים מיליוני צופים ברחבי העולם, גם כאלה שמעום לא התעניינו במוזיקה קלאסית (צילום: סיון פרג')

      "תזמורת יוהן שטראוס" היא התזמורת הפרטית הגדולה וגם המצליחה בעולם - ועוד לפני ששומעים את יכולות הנגינה של החברים בה, אפשר להבין מה הופך אותה למצליחה כל כך רק על ידי התבוננות בחברי התזמורת. במקום הלבוש המונוטוני/פינגוויני המוכר של נגני תזמורת, על הבמה של ריו אפשר למצוא שלל רב של צבעים, שנראים כאילו נלקחו מתוך סרט של דיסני. ריו עצמו מעצב את השמלות הצבעוניות של נשות התזמורת, כשם שהוא אחראי לכל פרט, קטן כגדול, שנמצא על הבמה: מסידורי הפרחים, דרך עיצוב התפאורה ועד לבדיחות הוויזואליות הרבות שמגיחות לבמה במהלך ההופעה.

      לא מדובר בהופעה שמזכירה באמת קונצרט "רגיל" של מוזיקה קלאסית, ויש לכך פלוסים ומינוסים. מצד אחד, האווירה הרבה יותר משוחררת מכל קונצרט קלאסי. לעומת השקט המופתי שנשמר לאורך כל הערב במופעים של הפילהרמונית בהיכל התרבות, כאן הקהל הוא חלק אינטגרלי מהמופע, כאשר ריו מנצח על התזמורת שלו לאורך חלקים רבים מהערב עם גבו לתזמורת והפנים לקהל. זה יוצר ומוסיף עניין באמנות שדי פסה מהעולם. מצד שני, בתוך הרפרטואר החגיגי שריו והתזמורת שלו ביצעו אמש בהיכל, כמעט שלא נכללו קטעים שלא היו מבוצעים טוב יותר על ידי תזמורת אחרת. האריה המפורסמת "נסום דורמה" שבוצעה על ידי שלושה טנורים, החווירה לעומת הביצוע של אותה יצירה על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה, כחלק מהביצוע הקונצרטי של האופרה "טורנדוט" בקיץ האחרון.

      זה עוד כלום לעומת הטבח שביצע ריו ב"מקהלת העבדים העבריים" מתוך האופרה "נבוקו". דניאל אורן נתן לקטע הזה שני הדרנים (כלומר, היצירה בוצעה שלוש פעמים ברצף) כשניצח על האופרה הישראלית לפני מספר שנים - כאשר בפעם השלישית הוא ביקש מהקהל לא למחוא כפיים בסיום, כדי לא להרוס את האווירה הייחודית של הקטע המופלא. קשה היה שלא להיזכר באותן מילים של אורן, בזמן שאנדרה ריו נתן למקהלת שש הזמרות שלו לעשות את קטעי השירה ב"לה לה לה" (זה היה הורג אותן ללמוד את המילים?) ועודד את הקהל למחוא כפיים בקצב.

      אנדרה ריו בהופעה בהיכל יד אליהו (מערכת וואלה! NEWS , סיון פרג')
      בתוך החגיגה הצבעונית והמדברת, ניכר שחלק מהביצועים היו נחותים ברמתם בהשוואה לתזמורות פילהרמוניות (צילום: סיון פרג')

      ייתכן כי ההשוואה בין התזמורת של ריו לבין תזמורת קלאסית כמו הפילהרמונית הישראלית עושה עוול לשני הצדדים. לחבר'ה של זובין מהטה יש אולי טכניקה טובה יותר, אבל ריו ולהקתו עוקפים אותם בכל הנוגע לגלאם. יש סיבה שהתקציב השנתי של הפילהרמונית נמוך מתקציב התפאורה של ריו. לזכותו של ריו ייאמר שלמרות שלל הגימיקים והשטיקים ההומוריסטיים לאורך המופע, ולמרות עשרות שנים של הצלחות בינלאומיות, הוא לא מפסיק לנסות לחדש. כך למשל כשהוא מארח נגן ציתר (כלי מיתר שדי נדיר לראות בתזמורות כיום) לביצוע קטע הסולו הנפלא מ"סיפורים מיערות וינה" של שטראוס הבן, כמו גם את נעימת הנושא מהסרט "האדם השלישי" של אורסון וולס - אולי הקטע הפופולרי המוכר היחיד בכיכובו של ציתר. רגע שיא נוסף נרשם כשלהקה מקומית הצטרפה לבמה כאשר לא פחות מ-10 נגני חמת חלילים ביצעו את "קתדרלת ההיילנד", אחד מההמנונים הבלתי רשמיים של סקוטלנד, בעיבוד מבריק ומצמרר של ריו, שמוכיח שכשהוא מוותר על הקריצות ההומוריסטיות, הוא יודע לעשות אחלה של מוזיקה.

      בסופו של דבר, מה שנזכור מההופעה הזאת זה את השואו. נגן החצוצרה שמתחיל לשתות ייגרמייסטר במקום לנגן. הפסנתרנית שזונחת את הקלידים ומתחילה לרקוד סטפס. יחידת כלי ההקשה שמורכבת מאבא ושלושת בניו. מאות הבלונים שהתעופפו מהתקרה אל הקהל, ועוד ועוד ועוד. זה נגמר בהדרן ארוך במיוחד, שכלל הרבה "להיטים" של עולם המוזיקה הקלאסית, אבל ייזכר במיוחד בזכות הביצוע המפתיע של "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, שלא הרגיש חריג גם בין האריות של פוצ'יני והוואלסים של שטראוס. בשורה התחתונה זה היה קונצרט של מוזיקה קלאסית, אולי הסמל הכי מיושן של "האליטות הישנות", ולמרות זאת - אפילו מירי רגב הייתה נהנית בו, בטח מהקטע בו אנדרה ריו נופף בדגל ישראל מול הקהל המשולהב וניגן גרסה פאנקית למדי של הבה נגילה.

      אנדרה ריו בהופעה בהיכל יד אליהו (מערכת וואלה! NEWS , סיון פרג')
      אם לא מהמוזיקה והשואו, בישראל בוודאי נהנו מהליטוף לאגו הלאומי (צילום: סיון פרג')

      בקטנה:

      ניחוח קל של סקסיזם הורגש לאורך חלקים מהמופע. בעוד הגברים היו חנוטים בחליפות נגנים שחורות, הנשים הולבשו בשמלות שופעות מחשופים של נסיכות דיסני בעיצוב המנצח עצמו. כפי שהוזכר לעיל, זה הוסיף לצבעוניות ולעושר של הבמה, וגם תרם להצגת הייחודיות של התזמורת בהשוואה לתזמורות קלאסיות אחרות. אלא שאת "ריקוד הקבקבים" של לורצינג, שבוצע על ידי הנשים בלבוש של חלבניות הולנדיות, קצת יותר קשה לתרץ. הגברים מנגנים, הנשים רוקדות בלבוש חלקי. האמת שאפשר היה להתייחס לרגעים האלה בביטול אלמלא ריו עצמו סיפר כמה הוא נמשך לזמרות סופרן עוד מילדות, כקטע מעבר בו הוא מציג אחת כזאת, אותה הוא מספר שהוא בחר גם בגלל המראה החיצוני שלה. גם אם זה נאמר בהומור, מדובר בסוג הדברים שאמורים כבר להיות לא לגיטימיים ב-2018. נותר רק לקוות שזמרות הסופרן לא מקבלות 30% פחות מהטנורים.

      אנדרה ריו בהופעה בהיכל יד אליהו (מערכת וואלה! NEWS , סיון פרג')
      גברים מנגנים, נשים רוקדות בלבוש חלקי. גם במוזיקה הקלאסית נותר הסקסיזם הישן (צילום: סיון פרג')