ב-30 ביוני 1934 טיהרה המפלגה הנאצית, בהוראת אדולף היטלר, את שורות האס.אה, פלוגות הסער. במסגרת הטיהור הזה - שכונה לאחר מכן "ליל הסכינים הארוכות" - חוסל גם ראש הארגון ארנסט רהם, עד אז יד ימינו של היטלר ואחד הבודדים שפנו אל הפיהרר בשמו הפרטי. זו הייתה יריית הפתיחה לעידן של אימה עבור אוכלוסייה שעד אז הייתה מוגנת יחסית. רהם ורבים מסגניו היו הומוסקסואלים מוצהרים, ולמעשה פרשו רשת הגנה על הקהילה הגאה של גרמניה. מיד לאחר החיסול, שבין היתר בוצע בשל הרצון של בכירי המפלגה הנאצית לסלק את "פושעי המין" מהדרך, נפרץ הסכר. ההומואים, שנהנו מהעדנה והפתיחות של ברלין של שנות ה-20, הפכו לאוכלוסייה נרדפת ומוקצה.
"עקומים", מחזהו הבדיוני של מרטין שרמן, עלה ב-1979 על במות ברודוויי בכיכובו של ריצ'רד גיר, ומאז קצר דרך ארוכה של שבחים, פרסים והפקות מחודשות. בארץ הוא תורגם על ידי הלל מיטלפונקט והועלה לראשונה ב-1983 בתיאטרון חיפה, וכעת מוצג בפעם החמישית בישראל, בהבימה, בתרגום המקורי ובבימויו של משה קפטן.
תחילתו של המחזה באותו לילה של ה-30 ביוני 1934. מקס (מיכאל אלוני) ורודי (נדיר אלדד) הם זוג הומוסקסואלים החיים חיי הוללות ומעבירים את זמנם בין מועדוני קברט, אלכוהול וקוקאין. בבוקר ה-1 ביולי מתעורר מקס מוכה ההנגאובר והשכחה, ומגלה בדירה אדם שלישי שעמו בילה בלילה. איתרע מזלם, ומתברר שהאיש, וולפגנג (גל גולדשטיין), הוא בכיר אס.אה. וולפגנג נורה למוות בידי קצינים, בעוד מקס ורודי מצליחים לברוח מהדירה ולחמוק מאנשי האס. אס, אבל מסע ההימלטות שלהם רק מתחיל.
הבחירה של הבימה בהעלאת המחזה דווקא בערב יום השואה אמיצה. מתבקש שבמועד הזה תעלה הצגה שבמרכזה יהודים. ב"עקומים" הם אמנם מככבים, אבל רק כגיבורי משנה ויותר מכך - כאוכלוסייה גבוהה יותר בהיררכיה של מחנות הריכוז. כן, עדיף היה להיות יהודי מהומו. שרמן, יהודי במוצאו וגיי בהעדפותיו, בחר להטיל את הזרקור דווקא על ה"משולשים הוורודים", הטלאי אותו ענדו ההומוסקסואלים. עוצמתה האדירה של שואת היהודים שמה בצל, שלא באשמתה כמובן, את רדיפתם של המיעוטים האחרים, אבל המשולש הוורוד נצפה בהמוניו במחנות הריכוז דכאו וזקסנהאוזן מתחילת הקמתם באמצע שנות ה-30.
שרמן היטיב ב"עקומים" לשתול ניואנסים קטנים ודוקרניים. למשל, כבר בתחילת המחזה מקללים מקס ורודי את רוזן, בעל הבית "היהודי המטונף" שלא מוכן לוותר על שכר הדירה, כשהם מחקים את אפו הארוך. בתודעה היסטורית השואה מתחלקת לשניים: הנאצים ועוזריהם מול הקורבנות. שרמן הסיק, בצדק רב יש להניח, כי השנאה והקונפליקט היו קיימים גם בין קבוצות שונות של הנרדפים. ראויה לציון גם הבלטתו של היצר המיני של אסירי המחנות, נושא שכמעט לא טופל עד היום בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. רודולף ברזדה, הומוסקסואל שניצל מבוכנוולד, סיפר כי העובדה שהיה צעיר ויפה הצילה את חייו והעיד על מקרים של התאהבויות, גם בין הטרוסקסואלים. ככלל, השמירה על היצר המיני הייתה אחד מאמצעי ההישרדות העיקריים וההוכחה לשרידותו של צלם אנוש, וב"עקומים" שרמן העביר זאת היטב.
הבעיה של "עקומים" נעוצה בקוטביות שבין שני חלקי המחזה. יצא לי לצפות בלא מעט הצגות שהחלו טוב וסבלו מנפילת מתח, אבל נדמה שפה המקרה הקיצוני מכולם. החלק הראשון של המחזה מופתי בכל רבדיו, מהמשחק המצוין של אלוני, אלדד ורוברטו פולק - בתפקיד הקטן אך זכור של הדוד פרדי - דרך הביצוע המעולה של שי גבסו למוזיקה המצוינת שכתבה קרן פלס ("אם אתה אוהב אותי אל תאהב אותי" - שורה נהדרת לביטוי דיכוי יצר האהבה ההומוסקסואלי) ועד לסיפור עצמו, עם שלל תפניות מפתיעות וביצועים דרמטיים. ראויה לציון גם התפאורה של ערן עצמון, שהרשים מאוד ב-"Love, Love, Love", "עלובי החיים" ו"תמונות מחיי נישואין" ובכלל מיצב את עצמו בעשור האחרון כאחד מטובי המעצבים בארץ.
ההפסקה הייתה ארוכה יחסית בגלל החלפת הבמה, ואחריה הגיע החלק השני המשמים והמלאה. שרמן ביקש ואף הצליח במידה מסוימת להעביר את תחושת הסיזיפיות של האסירים, ובמיוחד של האסיר הורסט (נדב נייטס) בעבודות הכפייה, אבל עבור הצופים העונש היה כבד מדי, ואפשר היה להבחין במספר דו ספרתי של עיניים נעצמות בקהל. שום דבר לא באמת דפק בחלק הזה, כשגם קטעי המוזיקה, שהיו כל כך טובים והשתלבו עם העלילה במערכות הראשונות, נראו תלושים לחלוטין ונפרדים מהמחזה. תמונת הסיום מצוינת, אבל ההגעה אליה לא פשוטה ונראה שקיצור החלק הזה היה מיטיב עם ההצגה.
על אף היותה ארוכה מדי ודו קוטבית, "עקומים" היא הצגה חשובה וראויה, ולו משום שהיא מעלה על נס את המשולש הוורוד, טלאי שזכה לתהודה מועטה מדי בדברי ימי ההיסטוריה. כמה אתם יודעים על רדיפת הקהילה הגאה בברלין של שנות ה-30? סביר להניח שמעט מאוד. זו ההזדמנות שלכם להחכים.