שני מקרים מרגיזים במיוחד של תרגום קלוקל פקדו לאחרונה את המסכים שלנו. הראשון היה קומדיית הנעורים "מאבדים את זה", שנקראה כך בעברית אף כי הגיבורות שלה נערות דווקא, והיא עוסקת באובדן הבתולים מנקודת מבט נשית. אולי המפיצים לא טרחו לצפות בסרט, שהגיע לפה בפסח, ואולי הם חשבו כי לשון זכר תהיה מסחרית יותר. לא בטוח מה יותר מטריד.
המקרה השני, שעלה כאן בסוף השבוע האחרון, הוא המותחן האמריקאי "ביירות", שאיבד בעברית את נקודת הציון הגיאוגרפית שלו והפך למשהו כללי לחלוטין - "המגשר". ייתכן שחברת ההפצה הגיעה למסקנה כי הקהל המקומי לא ינהר לסרט בנינוח ערבי, ואם המפיצים יגידו כי זה שיקול מסחרי בלבד, ויסבירו שבסך הכל הם מתיישרים עם רצונות הקהל, זה רק הופך את העניין למטריד עוד יותר.
כך או כך, השם "המגשר" נותן את הרושם כי מדובר בסרט על בורר המפשר סכסוכי מקרקעין בערי שדה, אך למעשה התסריט שלו אפרורי הרבה פחות. כיאה לשמו המקורי, זירת התרחשותו היא בירת לבנון, והעלילה מתחילה בשנות השבעים ואז קופצת עשור: כלומר, אנו חווים את אחת התקופות הסוערות באחת המדינות הכי מסוכסכות ומתוסבכות באזור.
הגיבור מתגלה כדיפלומט אמריקאי, המצטיין בעיקר בניהול משאים ומתנים ובגישור, ומכאן השם האלטרנטיבי של הסרט. השהות הראשונה שלו בעיר, בשנות השבעים, מסתיימת בטראומה קשה, לאחר שמשפחתו נקלעת לעימות בין טרוריסטים פלסטינים לשירותים החשאיים של ארצות הברית וישראל.
הדיפלומט הלום הקרב נשבע שרגלו לא תדרוך שוב בעיר המקוללת, אבל כעשר שנים לאחר מכן, מזעיקים אותו לשם בדחיפות. לא נחשוף כאן את הסיבות, אבל נאמר כי הן יגררו אותו לתוך קנוניה בינלאומית, בה מעורבות קבוצות פלסטיניות שונות, הממשל האמריקאי וגם המוסד כמובן, ולתוצאות שלה יהיו השפעות מרחיקות לכת על עתיד האזור.
הסרט שופע קלישאות ואחת מהן היא שהגיבור אלכוהוליסט. מגלם אותו ג'ון האם, הלוא הוא דון דרייפר מ"מד מן", שנראה כי ייבא לכאן את כוס הוויסקי מהסדרה.
רוזמונד פייק, אותה ראינו לאחרונה ב"שבעה ימים באנטבה", מבקשת כנראה להתמחות במותחנים בינלאומיים סוג ב', וכאן מפציעה כסוכנת חשאית אמריקאית שמפתחת עם המגשר יחסים החורגים אט-אט מן התחום המקצועי: הקלישאות, כפי שהזהרנו, זורמות כאן כמים בנהר הליטני.
בצד שני אלה אפשר למצוא כאן גם כמה שחקני אופי מהימנים, בהם שיאה ויגהאם הזכור מ"אימפריית הפשע", "פארגו" ו"נרקוס" בין השאר, שמגלם כאן את אחד מאנשי הממשל האמריקאי, ומהצד הישראלי מגיח אלון אבוטבול כמי שהוא ככל הנראה ראש המוסד. מאחורי המצלמה עמד בראד אנדרסון, שביים לפני עשור וחצי את "המכונאי" המוערך עם כריסטיאן בייל, והיה אחראי גם לכמה מותחנים יעילים, למשל "טראנסיביריאן" ו"הקריאה". מרשים מכל, על התסריט חתום טוני גילרוי, מבעלי המקצוע הבכירים בהוליווד, מי שמאז תחילת שנות התשעים היה שותף לכתיבת שלל תסריטים, ובהם לסדרת סרטי ג'ייסון בורן, ל"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים", ל"חיית הלילה" שביים אחיו דן ועוד, וגם כתב וביים את "מייקל קלייטון" עתיר המועמדויות לאוסקרים.
כל אלה מצליחים להתקין סרט מהנה לצפייה, קולח ומותח למדי, עשיר בפרטים ועשוי טוב לפחות מהבחינה הטכנית. מדובר באחת מאופציות הבידור הסבירות היחידות שיש כרגע באולמות לקהל בוגר, אז סביר להניח כי "המגשר", נישא על שמו חסר הקונוטציות, יהפוך כאן לשובר קופות, בדיוק כמו "רואה החשבון" בשנה שעברה. מסתבר כי לסרטים עם שמות משרדיים יש פוטנציאל מסחרי לא מבוטל.
אך בצד המעלות המוגבלות של הסרט, קשה להתעלם משלל פגמיו: חוץ מהקלישאות הוא גם עתיר מניירות סגנוניות, ההתפתחויות העלילתיות מופרכות ומטופשות למדי ובשלב מסוים גם קשה לעקוב אחריהן, המערכה האחרונה היא אנטי-קליימקס וכיוצא בכך.
נוסף לכך, יש ב"ביירות" - סליחה, "המגשר", את הצביעות שלא פעם מאפיינת סרטים אמריקאים מסוג זה. מצד אחד, הוא מתיימר למתוח ביקורת פנימית על האימפריאליזם והקולוניאליזם האמריקאי, ולהציג את הממשל כצמא דם, תככן וכוחני וכמי שפחות או יותר אחראי לכל הצרות העולמיות אותן הוא מתיימר לפתור.
אך מצד אחר, מול אותה ליברליות ונאורות בגרוש, עומדת הדרך בה הוא מציג את הדמויות הערביות. הייצוג של הפלסטינים כאן עונה על הדעות הקדומות הגזעניות ביותר. כל אחד ואחד מהם בסרט הוא טרוריסט צעקני ורצחני, ומלכתחילה ניתן להם פתחון פה מצומצם ביותר, כך שבסופו של דבר לבנון נותרת כאן כלא יותר מאשר רקע אקזוטי.
מנקודת מבט מקומית, מעניין לציין כי הסרט מאמץ את הגישה הנפוצה בקרב חוגים בארצות הברית ובאירופה, ולפיה ישראל היא מעין שלוחה מוקצנת ונלוזה במיוחד של האימפריאליזם והקולוניאליזם האמריקאי. לפי המתואר כאן, אנחנו אשמים עוד יותר מן האמריקאים בתסבוכות באזור, ודחפנו למלחמת לבנון בעורמה ועם דם בעיניים וסכין בין השיניים. בקיצור, המדינה שעוד מעט חוגגת יום הולדת שבעים מוצגת פה כמנוולת האמיתית של הסיפור. אז נכון, לא קוראים לו "שבעה ימים באנטבה" או משהו פרובוקטיבי כזה, אבל מאחורי השם התמים של "המגשר" מסתתר מטען פוליטי בכלל לא פושר.
