"אינני חושש מצבא של אריות שמונהג על ידי כבשה; אני חושש מצבא של כבשים שמונהג על ידי אריה".
אלכסנדר הגדול
מנהיגות היא תחום צבוע, כמעט קפקאי במהותו, כזה שהסיכוי לצלוח אותו בבריאות פיזית ונפשית כמעט מחוסר סיכוי לחלוטין. הדברים הללו נכונים למדינאים ומנהיגים באשר הם, אך בעיניים מקומיות הם נראים כבדים ומשמעותיים עשרות מונים. מנהיגי היישוב העברי נכנסו במודע לתוך מציאות שאיש אינו יודע לחזות - לרוב תחת איום השמדה מרחף - בעודם נדרשים לקיים איזונים לולייניים בין אינטרסים פוליטיים, לאומיים וערכיים, לבצע החלטות שנוגדות את אמונותיהם הבסיסיות ולשאת באחריות לאומת מהגרים מפולגת, שנדמה כאילו רק הולכת ומתחלקת למחנות רבים יותר ככל שחולפות השנים. אולי חמורה מכל היא העובדה שבניגוד לכישלונותיהם, הישגיהם זכו להערכה רק הרבה אחרי שעזבו את החיים הפוליטיים או הלכו לעולמם. לאור החשיבות המכרעת של 12 האנשים הללו, ראשי ממשלת ישראל ב-70 שנות קיומה, קשה להפריז בחשיבותה של "הקברניטים", סדרת התעודה של רביב דרוקר שעלתה לשידור בערוץ עשר. ניתן להשוות אותה כבר כעת ליצירות קאנוניות כמו "הכל אנשים".
ההתחקות אחר הנושא המרתק הזה של קבלת החלטות בצמרת הישראלית, עמד במוקד של "חרקירי" ו"בומרנג", שני הספרים שכתב דרוקר (השני בצוותא עם עופר שלח) על אהוד ברק והמנהיגות הישראלית במהלך האינתיפאדה השנייה. באמצעות הספרים הללו ואינספור התחקירים שעליהם הוא חתום במהלך הקריירה הארוכה שלו, ביקש דרוקר להכניס אותנו אל הקונפליקטים, הקפריזות, הנקמות, השאיפות והפחדים של האנשים ששלחנו לקבוע את עתידנו. ב"הקברניטים" נוספת שכבה חדשה לדקדוק הזה בקרביים של מקבלי ההחלטות: פרספקטיבה. האם "ישראל הישנה והטובה" אכן הייתה כזו, או שמא התקשורת המגויסת והיעדר המידע פשוט מנעו מאיתנו לדעת שמעולם לא השתנינו באמת? הפרק הראשון על אודות גדול מנהיגי ישראל בכל הזמנים, מוכיח שהתשובה מורכבת מכפי שניתן לחשוב.
מיני סערה התחוללה בזכות הטיזר שנוצר בערוץ עשר לקראת הסדרה, שכלל את המשפט "שיודע להוביל ולא להיות מובל", בהקשר של דוד בן גוריון. ההשוואה והעקיצה למחזיק התפקיד הנוכחי ברורות למדי, אך מאחוריהן עומדת, כך נדמה, אמירה משמעותית באשר לגורלן של 70 השנים הבאות ומעבר להן. "אין לי ביטחון גמור שלולא בן גוריון, היינו מעזים להכריז על מדינה", מעידה גולדה מאיר במהלך הפרק הראשון, ומסכמת בכך את כוחו של "הזקן" לנווט בין המתנגדים והלחצים אל העתיד שראה לנגד עיניו. אל מול התנגדות עזה, הן ציבורית והן פוליטית, החלטיותו של בן גוריון (הסכם השילומים עם גרמניה, הקמת הכור הגרעיני, הקמת צה"ל) הייתה ההבדל בין קיום המדינה להשמדתה. אין בכך לומר שההחלטות היו כולן מוצלחות או חכמות, כמובן, אך הנכונות להחליט, לבצע ולקחת אחריות נראית באור של ימינו כמעט כמו מדע בדיוני.
"הקברניטים" לא עושה כל חסד עם גיבוריה, ובן גוריון בוודאי לא יוצא ממנה כאישיות האגדית שהפך לה במרוצת השנים. בין שגעון גדלות להתמוטטות עצבים, בין ניצול מעמדו וקשריו להגדלת אוסף הספרים שלו לבין האופן שבו מירר את חייה של פולה אשתו (כולל ארבע מאהבות שונות שעל קיומן ידעה), נצבעת דמותו בשלל גוונים אפורים, לבנים ושחורים. חומרי הארכיון הנדירים והריאיונות שקיים דרוקר עם האנשים הקרובים אליו, מאפשרים להבין את הטוב והרע, את החולשות והאומץ, והופכים את "הקברניטים" להרבה יותר מאשר מסמך היסטורי טכני על ראשי ממשלות ישראל. הפרספקטיבה שהוזכרה כאן קודם לכן בוודאי מחמירה הרבה יותר עם דמותו של בן גוריון ומעשיו כיום מאשר בתקופתו. אף על פי כן, גם תחת זכוכית המגדלת המחמירה הזאת ניתן להבחין בפערים בין קטנוניות לשחיתות, בין אומץ לקיים מהלך לבין הפחד שמונע אותו, בין הנכונות למעשים והנטייה לדיבורים. יש בהשוואה הזאת הרבה עניין, והיא רק מעוררת את הרצון לפרקים נוספים שילמדו אותנו יותר. אגב, העובדה שהסדרה עוסקת רק ב-6 מבין ראשי הממשלה, משאירה מספיק חומרים לעונה 2. קח את זה מכאן, רביב.
גם אם "הקברניטים" לא יועדה לכך, הצפייה בפרק הראשון מאפשרת גם להיווכח בפערי תרבות השיח והדיון בין ישראל של אז והיום. בניגוד לאמות המוסר, שכאמור לא באמת מייצגים את אתוס היופי והתום, האפשרות להחזיק בדעה מבלי להיות מוקצה מחמת בגידה ניכרת כאן היטב. לפיכך, לצד השוני בין מנהיגיה השונים והאתגרים שעמדו לפתחם, מציגה בפנינו "הקברניטים" גם את האופן שבו הסובלנות הישראלית להשקפות ועמדות השתנתה במרוצת השנים. לאורך תולדות ישראל, כמו גם הסדרה, אף אחד ממנהיגיה לא הפך גדול וחשוב ממנה. וכשהיא מגוללת בפנינו בפירוט את מעלליהם, קשייהם והישגיהם, קשה שלא לתהות האם סדר החשיבות הזה נשמר גם היום.
