"איזה יופי! זה באמת משמח! זה באמת יופי!", אומרת גילה אלמגור בהתרגשות כשאנחנו מבשרים לה כי סצנת ה"מומולדת" זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי. "זו סצנה שאני מאוד מאוד אוהבת והיא מרגשת אותי בכל פעם מחדש, גם בגלל שהיא כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי. כמה אנשים זוכים שפרק בחיים שלהם קורם עור וגידים מול העיניים שלהם בכל הממדים? יש ילדה שהיא אביה, שהיא הילדה שהייתי אני, ואני האמא שהייתה אמא שלי. וכל הסיפור הזה פתאום חי לי מול העיניים. מעבר לזיכרון האישי שלי, הסצנה עשויה מצוין. רגע אחרי זה קאיפו כהן בתור אביה עומדת בצד, מסתכלת ואומרת: אמא, תודה, היה יום הולדת נהדר. וזה כל כך שובר את לבי, אחרי כל הפארסה הזאת. כן, זה יפה. אני כבר עוד מעט בת 80 ואני לא חוגגת יום הולדת. ממש. לא חוגגת".
האם כשצילמת את הסצנה ניחשת שזו עומדת להיות סצנה מיתולוגית?
"בוודאי שלא, בוודאי שלא. הייתי שותפה להפקה, לתסריט ואני משחקת בעצמי את האמא. העיניים שלי היו דרוכות שהכל יתקתק כמו שצריך. לא העליתי בדעתי שזה יכול להיות משהו מכונן ונוגע בהרבה אנשים. זו הייתה בשבילי רק עוד סצנה בסרט הזה".
כמה טייקים עשיתם לסצנה?
"אני לא זוכרת. תראה, אני שחקנית של טייק ראשון ברוב המקרים. אני מתארת לעצמי שזה היה די זריז. כי ברגע שהילדים מה שנקרא מביאים את הסחורה, אתה משתדל לא לשחזר טייק טוב. עושים עוד אחד ליתר ביטחון".
דיברת הרבה על הדימיון של הסצנה למציאות. מה היה בה שונה מהמציאות?
"קשה לי להגיד לך. הילדים והאנשים היו אחרים. אבל הסצנה מאוד מאוד דומה לסצנה שצרובה בזיכרוני. היופי בכלל בסרט הזה שהבמאי אלי כהן ידע מהר מאוד לתרגם את הרגעים האלה של הזיכרונות שלי לקולנוע, כמעט אחד לאחד. לעולם אהיה אסירת תודה לו על זה כמובן. שום דבר לא מובן מאליו. הוא עשה עבודה נפלאה גם עם קאיפו, הילדים וכל דמויות המשנה, וגם איתי".
העובדה ש"מומולדת" ו"הקיץ של אביה" הפכו למטבעות לשון כל כך פופולריות היא מצד אחד כבוד גודל, ומצד שני עולה התהיה אם זה לא קצת מוזיל את הסיפור הלא קל הזה?
"לא, ממש לא. זה לא מוזיל. זה קטע מסרט נוגע ללב ומצחיק. זה הפך למטבע לשון כזאת, שאנשים מפחדים לקבוע אירועים שמא זה יהיה מומולדת של אביה. סיפר לי הראל סקעת, שכשהוא היה באירוויזיון אז המשלחת הישראלית באופן ספונטני החליטה לעשות מסיבה ולהזמין את המשלחות. אז אמרו לא, לא, לא, שרק לא יהיה מומולדת של אביה, כלומר שלא יבואו.
קאיפו, שהשנה תהיה בת 40, מזכירה לנו שלא כל כך פשוט להיות כאן ילד פלא.
"היא הייתה מופלאה. היא עזבה. אני חושבת שהיא מלמדת היום יוגה. לא צריך להישאר שחקנים כל החיים. היה מצב שבו היא רצתה לשחק, שלחתי אותה ללמוד והיא למדה קצת באופן פרטי ועשתה הצגת יחיד לתיאטרונטו. העניין הוא שהמקצוע הזה, אם אתה עוזב אותו, הוא עוזב אותך. זה לא בית שאפשר לחזור אליו, זה קשה מאוד. ומי שמצליח כילד, מאוד קשה לו".
מה הכי אהבת מכל הפרודיות והחיקויים לסצנה?
"אני חושבת שזרחוביץ' גאוני. מאז שהוא הפסיק לשים סמרטוטים על הצוואר בתור צעיפים זה עוד יותר גאוני. אני שלחתי לו צעיף נהדר כשחזרתי מסין. הוא התחתן וביקשו שאני אברך אותו, אז איחלתי לאשתו שהנישואים שלה יחזיקו יותר מאורך השם שהיא מקבלת עם הנישואים לזרחוביץ'. גם הסרטון שהאקדמיה לקולנוע עשתה עם yes היה הברקה, על המומולדת לקולנוע הישראלי. אף אחד לא נכנס, ופתאום הם מגיחים כולם, זה יפה".
איזו סצנה מסרט ישראלי שאינך חלק ממנו את הכי אוהבת?
"אהבתי מאוד סרט בשם 'חופשת קיץ' של דוד וולך, על איש דתי שלוקח את אשתו ובנו לחופשה בים המלח והילד נעלם. היו בסרט הזה רגעים מדהימים. אני לא יכולה לשכוח אותו. לגבי הסצנה, אני לא יכולה להגיד לך בדיוק... אני רק זוכרת שהילד הולך על שפת ים המלח, יש איזו בדידות נוראה, איזו תחושה של חום. אני אהבתי מאוד גם את 'מציצים' שהיה לו טעם וריח. יכולתי להריח את החול, את הגלים ואת הזיעה. הסרט של אורי היה כולו טעם וריח ישראלי ותל אביבי. אני לא יכולה להגיד ברגע זה איזה סצנה. בטח לא הסצנה שהוא משפריץ עליה. ביו רגעים שם של פראות, הומור ישראלי כל כך, ומשהו בשילוב בין אורי לאריק. אני אוהבת מאוד גם את הסרט 'מצור', סרט שאני אמנם בו. אהבתי את הסצנות עם הילד אורי, היו אימפרוויזציות. הוא היה ילד כל כך תמים, אפשר היה לזרוק אותו לסיטואציה והוא נכנס אליה. הוא נהרג ביום ההולדת ה-19 שלו".
"הסרט הזה נגע במקומות שונים בעולם, אנשים ישבו, צחקו ובכו", מוסיפה אלמגור, "'הקיץ של אביה' לקח אותי לכל מיני פינות בעולם, סין, טאייוון, הודו, ברלין ועוד. נסעתי המון. בהקרנות של הסרט הקהל רצה לחבק אותי, שלא אהיה עצובה עם חיים כאלה קשים. הסרט הצליח גם בגלל שזה סיפור אוניברסלי. ילדה במצוקה היא ילדה במצוקה"
