חלומו הגדול של טאריק סלאח הוא שבתו תזכה יום אחד לבקר בקהיר. בשנים האחרונות, הבמאי השוודי שמוצאו מצרי לא רשאי לבקר במדינה, וכמובן גם לא יכול לקחת לשם את ילדתו, שעוד לא נולדה כשהיה לו מותר לעשות זאת. נוסף לכך, לתושבי מצרים לא היתה אפשרות לצפות בסרטו האחרון של הקולנוען, "תקרית בהילטון נילוס", שכן הרשויות זעמו על כך שהוא מעז לחשוף את עומק השחיתות במדינה, וצינזרו אותו.
לעומת זאת, במדינות אחרות אפשר היה להתענג על הסרט, מן המדוברים בסצנת הקולנוע העולמי בשנים האחרונות. בין השאר, הוא קטף את הפרס הגדול של חבר השופטים בתחרות הבינלאומית של פסטיבל סאנדנס, זכה באוסקר השוודי והיה מועמד לאוסקר הצרפתי וכיוצא בכך. כעת, גם הצופים בארץ יוכלו ליהנות ממנו: היום (חמישי, 20:00) הוא יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סולידריות, המציג סרטים שעוסקים באקטיביזם וזכויות אדם, ואף שסאלח עצמו לא רצה לבקר בישראל, הוא עמד על זכותנו לצפות בסרט ובחר שלא להצטרף לחרם התרבותי עליה, מסיבות מנומקות שעוד נגיע אליהן בהמשך.
אך לפני שנבדוק מה איפשר את הקרנת "תקרית בהילטון נילוס" בישראל, נדבר על הסרט עצמו. ובכן, כמשתמע משמו, הוא עוקב אחר רצח המתרחש באחד מחדרי מלון יוקרה בקהיר. גיבורו, אותו מגלם פארס פארס, המככב כעת בעונה החדשה של "ווסטוורלד", הוא בלש אדיש למדי שמתפתה לצלול למעמקי הפרשה הזו, וכך מגלה את ממדי הריקבון בסביבת ההון-שלטון שמקיפה את מובארק. כל זאת, על רקע המתיחות הגואה במדינה, המתפרצת במהפכת 25 בינואר שאירועי המותחן הזה מובילים אליה. הרשויות במצרים לא הניחו לסאלח להקרין בה את סרטו וגם לא לצלם בה אותו, והוא השתמש בקזבלנקה כתחליף.
הסרט מבוסס על סיפור שהתרחש במציאות - הרצח של הזמרת הלבנונית סוזאן תמים, שחקירתו הוליכה לבכירים באליטה של מובארק והסעירה את המדינה. יש בו תחושה של זמן ומקום והרבה אלמנטים ספציפיים למציאות המצרית, ועם זאת גם אפשר לראות אותו באופן אוניברסלי. "השחקנית סוניה בראגה, שהיתה בחבר השופטים בסאנדנס והעניקה לי את הפרס, אמרה לי שמבחינתה זה בעצם סרט על ברזיל", אומר סאלח בשיחת טלפון מביתו שבשוודיה, בריאיון לוואלה! תרבות לרגל הקרנתו בארץ של "תקרית בהילטון נילוס". הוא מרחיב: "אני חושב שבמובן מסוים זה גם סרט על ישראל, ועל כל מדינה אחרת שמשליכה הכל על האויבים החיצוניים ולא מוכנה להודות שהבעיה האמיתית היא האויב מבפנים. מי שפוגע בילדים שלנו במצרים זה לא איזה כוח אירופאי או אמריקאי זדוני, אלא איזה גנרל מצרי או בכיר אחר כלשהו. זה דבר שקשה להודות בו, אבל בשלב מסוים, אם אתה רוצה שיישאר לך כבוד עצמי, אתה חייב להסתכל במראה ולספר לעצמך את האמת".
אחד האלמנטים בסרט שהכי רלוונטיים למציאות הישראלית הוא הנוכחות של פליטה סודאנית, העובדת כמנקה במלון בו מתרחש הרצח, עדה לו והופכת לאשת מפתח בפרשה. "כשהתחלתי לערוך תחקיר לסרט, נתקלתי בכמות רבה של סודנים, רובם מדרפור. קל להגיע מסודאן למצרים ואפשר לעשות זאת בנסיעת אוטובוס, ורובם עשו את המסע הזה כדי להשתמש בקהיר כתחנת מעבר לקראת הגירה לאירופה או לצפון אמריקה. אלא שסוכנות האו"ם במדינה לא ממש מתפקדת, אז הם נתקעו אצלנו וסבלו מאוד מגילויי גזענות ואלימות.
"לדעתי, הנוכחות של המנקה הסודנית תורמת לסרט בשני אספקטים. קודם כל, אם צופה מערבי יסתכל בגיבור המצרי שלי הוא יגיד 'הוא נראה לי כמו עובד בפיצרייה או כמו מנקה בחדרי שירותים', אבל בתוך החברה המצרית עצמה, הבלש הזה הוא מלך, ויחסי הכוחות בינו לפליטה מדגישים את זה. במאזן ביניהם, הוא תופס את המשבצת השמורה לאדם לבן בעולם המערבי. לעומתה, הוא אירופאי. הרעיון השני הוא שבימינו, כשמתרחש רצח במצרים אז השאלה היא לא רק מי רצח, אלא בעיקר מי ירוויח מזה. כל אחד בסרט מנסה להרוויח מהסיטואציה, כולל המנקה שרואה בכך הזדמנות להתקדם".
עוד אלמנט שמאפיין את הסרט זה ריבוי השתיקות שבו. לאורך כל הדרך שוררת בו דממה מאיימת.
"אני ממש מודה לך שהבחנת בכך. היה לי קשה לשכנע את הטכנאי סאונד להיצמד לגישה הזו, כי הרי במצרים כמעט אף אין שקט בשום מקום, אבל זה בדיוק הרעיון! החיים במצרים כל כך רועשים, שברגע שאתה מכניס לתוכם דממה, זה מיד הופך למשהו זר ומאיים. הסצנה האהובה עליי היא כשהבלש מגיע למגרש הגולף ואתה שומע את הצעדים שלו בדשא, שזה ממש מדע בדיוני ביחס למציאות המצרית".
יש מקומות שקטים במצרים?
"כמעט ולא. קח למשל את חמש הדקות הראשונות, המתרחשות בקהיר. הן כל כך רועשות, שקשה להבין את הדיאלוגים בלי כתוביות. לעומת זאת, בתוך העיר יש כל מיני בועות קטנטנות. ביקרתי פעם באחד הגטאות השמורים היטב של האליטות, מקומות שאתה צריך הזמנה כדי להיכנס אליהם. לקח לי זמן להבין מה שונה אצלם: שאתה שומע את ציוץ הציפורים, וזו היתה הפעם הראשונה שלי במצרים בה שמעתי את הרוח בין העצים. אין שם צפירות, בשעה שבקהיר כולם יושבים באוטו וצופרים כל הזמן, ובדיוק על זה העשירים משלמים. אתה צריך להיות גנרל או הזכיין של קוקה קולה כדי ליהנות מזה, מן הבועה בתוך הבועה הזו".
רואים בסרט שאתה חסיד גדול של מותחנים אפלים.
"תודה גם על זה. קלאסיקות פילם-נואר השפיעו עליי, אבל באופן לא מודע, כי בכוונה לא צפיתי באף סרט בשנתיים בהם עבדתי על 'תקרית בהילטון נילוס' כדי שלא אהיה מושפע באופן ישיר מדי. כך או כך, למרות ההשפעה הקולנועית, אני יכול להבטיח לך שהסרט הולך בעקבות המציאות ולא הכללים של הז'אנר. כלומר, התסריט מתפתח בהתאם למה שקרה במצרים, לא בהתאם לקונבנציות מסרטים אמריקאים".
סאלח, באמצע שנות הארבעים לחייו, נולד בשוודיה למשפחה מצרית. הוא אמן רב-תחומי שהחל את דרכו בגראפיטי, ביים קליפים למוזיקאית השוודית לייקה לי, עסק בעשייה טלוויזיונית ודוקומנטרית ומה לא ובשלב מסוים עבר גם ליצירת סרטים עלילתיים באורך מלא. היוצר מודע מן הסתם לתנועת החרם על ישראל ולנימוקיה, הדומיננטית במיוחד במולדתה של משפחתו ובמדינה בה הוא עצמו נולד וחי, ולכן חשוב לו להסביר למה נמנע מלצרף את סרטו אליה.
"נעשה את זה בשני שלבים", הוא אומר. "קודם כל, למה אני עצמי לא באתי לישראל, אפילו שהזמינו אותי לפסטיבל? אז הסיבה פשוטה: קודם כל, כי יש לי קרובי משפחה פלסטינים וזו סיטואציה רגישה ואני מתחשב בהם. דבר שני: כי אמנם אני רגיל שבגלל השם שלי והמראה שלי מטרידים אותי בשדות תעופה בכל העולם וכולאים אותי בכל מיני חדרים וכדומה, אבל הבנתי שבישראל ההטרדות הללו הן ברמה אחרת לגמרי.
"ועכשיו, למה הסכמתי שהסרט יוקרן בישראל. מישהו רוצה לבוא ולהגיד לי למי יש ולמי אין זכות לצפות במשהו? זה לא פתרון לכלום ואני לא מסכים לשחק במשחק הזה. בכל מדינה יש פאשיסטים, גם בשוודיה, והשאלה איך אתה מתמרן עם זה כאמן. אתה צריך להבין אם מי שמקרין את הסרט שלך, פסטיבל סולידריות במקרה זה, הוא מהטובים או הרעים. נתניהו הוא חתיכת שמוק מחרחר מלחמה, לא פחות משאר המנהיגים באזור, אבל אם צעיר ישראלי רוצה לראות את הסרט שלי, אז למה לא? מה הוא עשה רע? חשוב לי גם שישראלים יראו את הסרט, כי שמעתי על חקירות נתניהו, וזה בדיוק הדבר שאני מדבר עליו: על איך הכוח משחית ועל זה שהאזרחים צריכים להבין שהבעיה שלהם היא לא האויבים מבחוץ אלא המנהיגות מבפנים שגונבת להם את הכסף. מה שחשוב לי בסרט זה לא שתכיר דרכו את השכן, את מצרים, אלא שתכיר את עצמך טוב יותר.
"נכון, אפשר כמובן לבוא ולשאול 'ומה עם הפלסטינים? הם יכולים לנוע בחופשיות? לבוא לתל אביב ולראות את הסרט? למה אתה לא לוקח זאת בחשבון ומתייחס לכך?' נכון, זו בעיה, וההקרנה בארץ גם תקשה עליי עוד יותר לחזור לבקר במצרים יום אחד, אבל ברמה האנושית והמוסרית הכי בסיסית, אני לא יכול להגן על הרעיון של למנוע משוחרי קולנוע ישראלים לצפות במשהו רק כי הם ישראלים. חייבים לעשות יותר למען הסורים ולמען הפלסטינים ויש רשימה ארוכה של רעיונות איך אפשר להפוך את העולם לטוב יותר, אבל למנוע מישראלים לראות סרטים נמצא בתחתית שלה. אני באמת לא רואה במה זה עוזר למשהו. אם לי יש זכות לראות סרט על ישראל, למה שאתה לא תראה סרט על מצרים?"
נחזור ל"תקרית בהילטון נילוס". ציפית לכך שהסרט ייהנה מכזו תהודה בינלאומית?
"ממש לא, אחרי ההקרנה בסאנדנס עזבתי את המקום וכבר עברתי הלאה כי לא חשבתי שנזכה במשהו, ואז קראו לי בדחיפות לחזור. ההצלחה הפתיעה אותי. מנגד, היה לה גם צד שלילי, כי כל מיני אנשים שאני ממש לא רוצה להיות חבר שלהם ניסו לנכס לעצמם את הסרט וטענו באוזניי שהוא אישש להם את כל הדעות הקדומות הרעות שלהם על מצרים. אך האמת היא כמובן שהסרט הזה נולד מתוך אהבה עצומה למצרים, ודווקא בגלל שאני אוהב אותה, חשוב לי לדבר על התחלואים שבה".
אפשר לשאול על מה אתה עובד עכשיו?
"אני עובד על סרט עוד יותר שנוי במחלוקת, אבל אני לא יכול לספר לך עליו יותר מדי, כי אז ירצחו אותי. הוא מתרחש בקהיר, אבל גם אותו אצלם בקזבלנקה. הלוואי שיום אחד אוכל לבוא למצרים ולצלם בה עם הבת שלי, ואז גם לבקר בתל אביב. בשביל זה אנחנו צריכים להפוך יחד את העולם לטוב יותר".
הסרט יוקרן היום, חמישי 26.4, בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סולידריות. לפרטים נוספים עליו ועל ההקרנה ראו האתר הרשמי.
