רובן קמפילו שרד כדי לספר. בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים, רבים מחבריו מתו מאיידס. אך בצרפת, המדינה בה חי, כמו גם במדינות אחרות בעולם, הרשויות הזניחו את הטיפול במחלה באופן מזלזל, פושע ומחפיר. כדי להילחם באדישות של הממשלה הצרפתית, הוא וחבריו היו שותפים לתנועת מחאה בשם Act Up, ואת קורותיה מגולל הקולנוען בסרט "120 פעימות בדקה", שעלה כאן בשבוע האחרון. רבים ממי שהיו חבריו כבר לא כאן כדי לראות אותו. הוא שרד כדי לספר.
עברו הרבה שנים עד שקמפילו אזר את הכוחות לפרוש בפנינו את הסיפור הזה. הבמאי, יליד מרוקו, כבר בן 55, עם קריירה קולנועית עשירה מאחוריו. הוא החל את דרכו כעורך, והיה שותפו הקבוע של הבמאי המוערך לורן קנטה. יחדיו יצרו לפני עשור את "בין הקירות", זוכה דקל הזהב, ואולי הסרט הצרפתי הגדול של העשור האחרון. לאחר מכן עבר מאחורי המצלמה ויצר בעצמו כמה סרטים מוערכים, שאחד מהם היה השראה לסדרה "קמים לתחייה", שכשלעצמה היתה בסיס לעיבוד מחודש תוצרת אמריקה.
רק עכשיו, לאחר המסלול הארוך הזה, הוא הרגיש מוכן להתמודד עם הזיכרונות מתחילת שנות התשעים: האנשים שאהב, החברים שאיבד, המאבקים שניהלו יחדיו. ההמתנה השתלמה, שכן "120 פעימות בדקה" זכה לתהודה ולהערכה. הקרנת הבכורה שלו התקיימה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן בשנה שעברה, והוא היה אחד הסרטים המדוברים בתחרות ונחשב המועמד המוביל לזכייה. נשיא חבר השופטים, פדרו אלמודובר, הודה שרצה להעניק לו את דקל הזהב, אך בסופו של דבר ערך הצבעה דמוקרטית בקרב חבריו לכס השיפוט והם החליטו להעניק לו את הפרס השני בחשיבותו בתחרות, שגם הוא כמובן עיטור מכובד ביותר (הפרס הראשון, כזכור, הוענק ל"הריבוע" השוודי, שהופץ כאן לפני כחודשיים).
נוסף לכך, "120 פעימות בדקה" גם היה הזוכה הגדול של הסזאר, האוסקר הצרפתי. למרות זאת, ואף שאכן מדובר בסרט אינטנסיבי, סוחף, מרגש, מאיר עיניים, אנושי, פוליטי ומה לא, ובעיקר כזה המעניק שיעור שחשוב ללמוד אותו וממנו, הוא נהנה כאן מהפצה מאוחרת ומצומצמת ביותר. אולי כי סרטים בנושאים שכאלה בדרך כלל סופגים כאן כישלון קופתי מהדהד. אפשר לקוות כי בכל זאת, הדרמה הזו תמצא כאן את הקהל שלה.
אני פוגש את קמפילו יום לאחר הפרמיירה המרגשת בקאן. השיחה מתקיימת עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה והשפה המדוברת בה היא אנגלית, שהבמאי לא כל כך שולט בה, כך שתשובותיו קצרות ומקוטעות למדי.
"כתבתי את כל התסריט מהזיכרונות שלי. יש לי את הכל בראש, באופן מאוד ברור וצלול, ויש לי הרבה מאוד זיכרונות, כך שהגעתי לחדר העריכה עם לא פחות מ-140 שעות של חומרי גלם", הוא מספר. "למזלי, אני עורך בהכשרתי, אז ידעתי איך להתמודד עם זה".
איך אתה משווה בין האקטיביזם בזמנו וכיום?
"בזמנו, הכל היה אחרת. כדי לדבר על פוליטיקה, היית צריך לצאת מהבית, לנהל דיאלוג עם אנשים, לעשות משהו ביחד. היום, יש לך את הפייסבוק, וכל כך קל להיות רדיקלי שם. הפייק רדיקליות שיש היום מרתיעה אותי מאוד".
בסרט הוליוודי, סביר להניח שהיו עושים "סטרייט-וושינג". מוסיפים לתסריט גיבור פיקטיבי וסטרייט שמוביל את הלהט"בים. אצלך, אין את זה.
"לא היה לי חשוב שיהיו דמויות של סטרייטים. כן היה לי חשוב שיהיו בסרט דמויות נשיות משמעותיות, כפי שאכן היה במציאות, ושהן לא יהיו סתם קישוט".
האם ערכת הקרנות מוקדמות לאנשים שהיו חלק מתנועת המחאה בזמנו?
"חלק כבר לא פה, חלק כתבו לי שהצפייה תהיה להם קשה מדי. אחרים צפו והתרגשו מאוד".
בין כוכבי הסרט אפשר למצוא את השחקן הכי לוהט כרגע בצרפת: התגלית נהואל פרז-ביסקיארט, שהקהל הישראלי יכול היה להתענג עליו לאחרונה גם ב"להתראות שם למעלה" שנהיה כאן להיט. "היה לי מעניין לעבוד עם שחקנים צעירים, כי לפעמים הם לא הבינו מילה ממה שאמרתי וזה היה מדע בדיוני מבחינתם", מספר קמפילו. "למשל, הם היו בשוק לשמוע שבזמנו קונדום היה חובה מבחינתנו ואני הייתי בהלם להבין שהם עושים סקס בלי".
המוזיקה שכתב ארנו רבוטיני משחקת תפקיד מרכזי בסרט, היא כמו דמות בפני עצמה. איך עבדתם עליה ולמה בחרתם לעשות רמיקס דווקא ל"Smalltown Boy" של ברונסקי ביט בהובלת ג'ימי סמרוויל?
"ג'ימי היה מאהב של אחד החברים בתנועה...אולי בעצם אני לא אמור לספר את זה, אז שכח מזה. בכל מקרה, הוא גם תרם לנו והופיע בקונצרט למען התנועה. זה היה מאוד מרגש, אני זוכר איך אנשים בכו בזמנו. רציתי לשחזר את ההופעה הזו בסרט ושג'ימי ישתתף, אבל הוא לא כל כך רצה ובסופו של דבר זה לא יצא לפועל. תחת זאת, ביקשתי מארנו לעשות לו רמיקס בסגנון ניינטיזי. השיר הזה הוא במובנים מסוימים ההמנון של התקופה. זו תקופה שארנו מכיר היטב, והיתה לו את הרגישות הנכונה לתאר אותה מוזיקלית, עם צלילים מצחיקים ומלנכוליים כאחד. מוזיקה היתה חלק חשוב מאוד מן הימים האלה ומן ההווי בתנועה. הסלוגן שלנו היה 'לרקוד למען החיים'".
יש לך רגשות אשם שדווקא אתה שרדת?
"אני יכול להגיד שבמובן מסוים, הסרט הזה הוא על רגשות האשם שלי. עם זאת, אפילו שלא מתתי באיידס ולא חליתי, איבדתי כל כך הרבה כתוצאה מן המחלה הזו שאני מרגיש כי גם אני קורבן שלה".
הרמיקס המרגש מתוך הסרט
