פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חלב, דבש וקש: רגעי השיא והשפל בפסטיבל קאן 2017

      לקראת שבועות, וכיוון שצרפת היא ממלכת הגבינות, הנה סיכום חלבי של פסטיבל קאן שננעל אמש: למי הענקנו את פרסי הגבינה הכחולה לסצינות הסקס הטוב ביותר, את פרס הרובלשון לסרט המסריח ביותר ואת פרס הקוטג' לסרט הישראלי הטוב ביותר?

      חלב, דבש וקש: רגעי השיא והשפל בפסטיבל קאן 2017
      עריכת וידאו:ניר חן

      פרס גבינת הברי לסרט הטוב ביותר: "120 פעימות בדקה" ו"הכיכר"

      את הפרס המרכזי שלנו נבקש לחלוק בין שניים: "הכיכר" של רובן אוסטלנד השוודי, על מנהל מוזיאון לאמנות מודרנית שחייו נטולי הדאגות נשאבים לתוך מערבולת כאוטית; ו"120 פעימות בדקה" של רובן קמפיו הצרפתי, על מאבקם של אקטיביסטים בתחילת שנות התשעים לעורר מודעות ציבורית לאיידס.

      השניים התכבדו גם בפרסים הרשמיים היוקרתיים ביותר של התחרות הרשמית בפסטיבל: "הכיכר" זכה בדקל הזהב, העיטור החשוב בקאן ומן המכובדים בעולם הקולנוע, ו"120 פעימות בדקה" בפרס הגדול של חבר השופטים, העיטור השני בחשיבותו בריביירה.

      כל אחד מהם מתהדר בסגנון שונה לגמרי: "120 פעימות בדקה" עשוי לעילא, אבל על פי הספר, קורקטי וסולידי – סרט קלאסי של עונת הפרסים; "הכיכר", לעומת זאת, כולל רצף ארוך של סצינות מופרעות על כל הראש – אדם עם תסמונת טורט מפריע לשיח אמן, איש דמוי קוף מחולל מהומה בארוחת ערב חגיגית, עיתונאית בגילומה של אליזבת מוס נלחמת על קונדום משומש ועוד.

      כל אחד מן השניים נמשך יותר משעתיים, אך לא שיעמם אותי לרגע. כל אחד מהם, בדרכו, הצליח להשיב לי את האמון בכוחו של המסך הגדול. "120 פעימות בדקה" השכיל גם לרגש ו"הכיכר", מצדו, קרע מצחוק. שניהם העלו לדיון לא מעט סוגיות רלוונטיות שראוי להתעמק בהן, אז מה טוב כי הם נרכשו להפצה ויוקרנו אצלנו במהלך השנה הקרובה.

      The Square (יח"צ)
      ראוי לכל פרס. מתוך "הכיכר" (צילום: יח"צ)

      פרס גבינת הטבורוג לסרט הרוסי הטוב ביותר: "Loveless"

      הקולנוע של מדינות חבר העמים לשעבר היה בשיאו בפסטיבל. "A Gentle Creature" של סרגיי לוזניצה האוקראיני השכיל להציג את הביורוקרטיה הרוסית כמבוך הזוי ומסויט, אך למרבה הצער לא זכה להערכה הראויה מן הקהל, התקשורת והממסד. "Loveless" של אנדריי זוויאגינצב הרוסי, לעומת זאת, יצא מן התחרות הרשמית עם פרס חבר השופטים, השלישי בחשיבותו. בריביירה השתפכו בצדק על הדרמה הזו, העוקבת אחר זוג מנוכר שנדרש להתאחד מחדש כדי לאתר את בנו האבוד. סיפור פשוט, אבל הבמאי מגייס למענו את מלוא העוצמה שהמסך הגדול יכול להציע. השאלה כעת היא מה יהיה בעתיד: כיוון שסרטו הקודם של הקולנוען, "לוויתן", עורר את חמתו של פוטין, הפעם הוא הפיק אותו בלי תמיכה ממשלתית, ומעניין יהיה לבדוק אם רוסיה בכל זאת תשלח אותו בשמה לאוסקר.

      Loveless (יח"צ)
      פוטין לא יאהב, בקאן כן אהבו. מתוך "Loveless" (צילום: יח"צ)

      פרס גבינות המשק ל"סרט החקלאי" הטוב ביותר: "Wind River" ו-"You Were Never Really Here"

      המושג "סרט חקלאי", במידה ואתם לא בקיאים בסלנג של שנות השישים, מתייחס לתוצרים קולנועיים בהם יש מת על כל דונם. בקיצור, מותחני אקשן עתירי אלימות. שניים כאלה הוצגו השנה בריביירה והותירו רושם רב: "Wind River" של טיילור שרידן, התסריטאי המצוין של "סיקאריו" ו"באש ובמים", הציג את אליזבת אולסן וג'רמי רנר מ"הנוקמים" כסוכנת מיוחד וכצייד היוצאים לברר מדוע כל כך הרבה צעירות אינדיאניות נעלמות בוויומינג הקפואה והרחוקה; "You Were Never Really Here" של לין רמזי הסקוטית, בכיכובו של חואקין פיניקס כשכיר חרב הגואל את נשמתו, היה מעין תשובת הדור של מלחמת עיראק השנייה ל"נהג מונית", וקטף בצדק רב את פרסי התסריט והשחקן הראשי של התחרות הרשמית. שניהם היו לא רק ברוטליים, אלא גם סוחפים, מקוריים וחתרניים – והוכיחו שוב למה צרפתים כל כך אוהבים סרטי ז'אנר אמריקאים.

      Wind River (יח"צ)
      הרבה יריות בסרט שקולע בול. מתוך "Wind River" (צילום: יח"צ)

      פרס הצ'יזבורגר לשחקן האמריקאי הטוב ביותר: אדם סנדלר, רוברט פטינסון וחואקין פיניקס

      זו היתה שנה מוצלחת לכוכבים האמריקאים על הריביירה: ב"סיפורי מאירוביץ'", הדרמה הקומית המרירה של נוח באומבך על משפחה יהודית ניו-יורקית, אדם סנדלר הוכיח שוב כי הוא שחקן אופי רציני ומעולה; ב"Good Time", סרט פשע אינטנסיבי ומוערך שגרר השוואות לסקורסזה, רוברט פטינסון המציא את עצמו מחדש בדמותו כשודד בנק, והתקשורת האמריקאית אף הכריזה עליו כ"דה-נירו של 2017"; וחואקין פיניקס, מצדו, לא צריך להוכיח או להמציא שום דבר, ובתפקידו ב"You Were Never Really Here" פשוט ביסס את מעמדו כאחד הטובים בדורו. הבמאית לין רמזי אף הפליגה בשבחים והכריזה עליו כ"השחקן הגדול בעולם".

      you were never really here (יח"צ)
      "השחקן הטוב בעולם". חואקין פיניקס ב-"You Were Never Really Here" (צילום: יח"צ)

      פרס הגבינה הכחולה לסצינות הסקס הטובות ביותר: "Double Lover"

      האמת, יחסית למוניטין המוצדקים שלו, פסטיבל קאן איכזב השנה את מי שהגיעו אליו מלאי זימה, אבל בכל זאת היו בו לא מעט סצינות סקס שהלהיטו את הרוחות. רובן השפריצו על המסך ב"Double Lover", המותחן האירוטי על תאומים ותאומות של פרנסואה אוזון, שהציע מין בשלישייה ואפילו ברביעייה. אז אמנם, יחסית זו לא היתה מהדורה חלבית במיוחד של התחרות, ובכל זאת היו בה כמה רגעים מיניים שלא יישכחו כל כך מהר.

      פסטיבל קאן 2017 (יח"צ)
      כל שנה יש סרט כחול על השטיח האדום. מתוך "Double Lover" (צילום: יח"צ)

      פרס הלבאש קרי לסרט הכי מעלה חיוכים: "Redoutable"

      סרטו של מישל הזנוויציוס, זוכה האוסקר על "הארטיסט", משך אש לאורך כל הדרך: בתחילה, הקרנת העיתונות הראשונה שלו התעכבה בשל חפץ חשוד, שעורר בהלה רבה במתחם והוביל לפינוי כל הנוכחים מן הסביבה, על רקע צרחות "זוזו, אנחנו הולכים להתפוצץ". לאחר מכן, התקשורת הצרפתית התפוצצה עליו בעצמה, שכן הקולנוען העז כאן לתאר באופן לא מחמיא את חייו של אלילה, הבמאי האגדי ז'אן-לוק גודאר.

      אך חוץ מהיותו אחד הסרטים השערורייתיים של הפסטיבל, "Redoutable" היה גם אחד המבדרים בהם: שעה וארבעים של קריצות ועקיצות. הזנוויציוס, כהרגלו, הגניב כאן מבט משעשע אל אחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע, ואלא אם גודאר הוא פרה קדושה בעיניכם, תסיימו את הסרט מחויכים כמו פרה אחרת, זו מהאריזה של הגבינה המפורסמת.

      redoubtable (יח"צ)
      הפגנות יכולות להיות די מצחיקות, מסתבר. מתוך "Redoutable" (צילום: יח"צ)

      פרס גבינת התום לסרט התמים ביותר: "Okja" ו-"Wonderstruck"

      רגע לפני שהפסטיבל התחיל לייסר את צופיו בסרטים על דעיכתה המכוערת של הבורגנות האירופאית, הוא שימח את לבם בשני סרטים מקסימים: "Wonderstruck" של טוד היינס על גורלותיהם המצטלבים של ילדים מדורות שונים, שכבר סומן בידי התקשורת האמריקאית כשם בולט לקראת עונת הפרסים הקרובה; ו"Okja" דובר האנגלית של בונג ג'ון-הו הקוריאני על חברות אמת בין ילדה לחזיר מהונדס גנטית, שסחט בתחילה קריאות בוז בשל היותו תוצר של נטפליקס, אך במהרה כבש את נשמותיהם של הנוכחים בריביירה. בקיצור, גם באביב 2017 אין קץ לילדות.

      Wonderstruck (יח"צ)
      קסמים ופלאות. מתוך "Wonderstruck" (צילום: יח"צ)

      פרס הרוקפור לסרט החריף ביותר: "הפי אנד"

      סרטו החדש של מיכאל הנקה לא התגלה כפאר יצירתו, והיה הרבה פחות מרשים מעבודותיו הקודמות, למשל "אהבה" ו"סרט לבן". אך דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: התסריט שלו כה חריף, עד שהוא סותם לצופים את האף ומעקצץ להם בלשון. הבמאי חסר הפשרות מבתר בו את גופתה של אירופה ללא רחם, ושם על השולחן את כל האיברים הפנימיים האפשריים שלה: הקפיטליזם, המשפחה, הבורגנות ומה לא. כולם עוברים מתחת הסכין שלו, והקולנוען חותך אותם לפרוסות קטנות ומתובלות היטב. חבל רק שהמעטפת סביב כל זה, לפחות בצפייה ראשונה, לא מרגשת ושלמה כפי שהיוצר יודע במיטבו.

      הפי אנד (יח"צ , מתוך הסרט סוף טוב)
      מכה ללא רחם. מתוך "הפי אנד" (צילום: יח"צ)

      פרס עוגת הגבינה בשכבות לסרט עם הכי הרבה רבדים: "The Beguiled"

      את העיטור הזה אפשר להעניק ל"Double Lover", שהעיסוק שלו בזהויות ובמגדר עוד יפרנס הרבה עבודות סמינר, אבל מעל הכל ראוי לתת אותו ל"The Beguiled" של סופיה קופולה, שקיבלה בתחרות הרשמית את פרס הבימוי, הישג שאף אשה לא רשמה בקאן מאז תחילת שנות השישים.

      בסרט מככבות ניקול קידמן, אל פאנינג, קירסטן דאנסט וגם קולין פארל, והתחושה היא שכדי לנתח אותו כהלכה יש לצפות מחדש בסרטו של דון סיגל משנות השבעים, עליו הוא מבוסס. רק כך נוכל להבין כיצד בדיוק הגרסה של קופולה מתכתבת עמו, ומוסיפה טוויסט פמיניסטי לסיפור על מפגש בין חבורת נשים לחייל פצוע במהלך מלחמת האזרחים. צפייה ראשונה בסרט הותירה את הרושם כי יש בו עוד הרבה שכבות לחפור בהם, אז נותר לחכות להפצתו בארץ כדי לשלוף את הכפית.

      The Beguiled (יח"צ)
      צריך לצפות פעמיים. מתוך "The Beguiled" (צילום: יח"צ)

      פרס הרבלשון לסרט המסריח ביותר: "רודן"

      מה הדבר היחיד שיותר גרוע מתולעת בגבינה? חצי תולעת בגבינה. ומה הדבר היחיד שיותר גרוע מעוד ביוגרפיה שגרתית של אמן? יצירה מתיימרת ומשמימה כמו "רודן" של ז'אק דויון, הגורמת לאחד הפסלים מעוררי התשוקה בהיסטוריה להיראות כמו מנהל מפעל של שבבי עץ. גם שאר המבקרים קטלו את הסרט פה אחד, והגדירו אותו כמיותר מבין הסרטים שהוצגו השנה בריביירה.

      הסרט רודן (יח"צ)
      כדור שינה. מתוך "רודן" (צילום: יח"צ)

      פרס גבינת המונסטר לדמות המפלצתית ביותר: הנער ב-"The Killing of a Sacred Deer"

      ראינו כבר לא מעט דמויות של נערים מקריפים על המסך, ו"The Killing of a Sacred Deer" של יורגוס לנטימוס, שחלק את פרס התסריט בתחרות הרשמית עם לין רמזי, צירף עוד אחד מרתיע במיוחד לרשימה: נער תאב נקמה, הגומר אומר בלבו לחרב את חייו של מנתח, בגילומו של קולין פארל, בשל מעורבותו במות אביו. מגלם אותו הכוכב העולה ברי קיוגן, אותו נראה בקרוב גם ב"דנקרק", והוא עושה זאת בהבעת פנים קפואה וחיתוך דיבור מצמית שהופכים את הסרט כולו לטורד מנוחה.

      פסטיבל קאן 2017 (יח"צ)
      מקריפ. מתוך "The Killing of a Sacred Deer" (צילום: יח"צ)

      פרס הפרמזן לשחקנית שנמצאת על כל שולחן: ניקול קידמן

      השחקנית האוסטרלית ממשיכה את המומנטום שלה, ולאחר שכיכבה השנה בלהיט הקולנועי "סארו – הדרך הביתה" ובלהיט הטלוויזיוני "שקרים קטנים גדולים", הופיעה בלא פחות מארבעה פרויקטים שונים שהוצגו בריביירה: ב-"A Killing of A Sacred Deer" וב-"The Beguiled" שכבר הוזכרו, וכן בעונה השנייה של "קצה האגם", שהוקרנה כאן במלואה; ובסרט הנעורים "How to Talk to Girls at Parties" שהוגדר בידי הביקורות כ"בלתי ניתן לצפייה", ובכל זאת לא שלל מקידמן את תואר המלכה של קאן ואת הפרס המיוחד שקיבלה מן התחרות הרשמית על כל מפעלותיה.

      פסטיבל קאן 2017 (GettyImages)
      חסרת מנוחה. ניקול קידמן בריביירה (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      פרס גבינת האמנטל לסרט עם הכי הרבה חורים בעלילה: "מבוסס על סיפור אמיתי"

      נוכחותו של רומן פולנסקי בריביירה עוררה קבס אצל רבים ורבות, בשל היותו מבוקש בידי הרשויות האמריקאיות בעוון אונס קטינה. מעבר לכך, גם סרטו הטרי היה לצנינים בעיני הצופים: "מבוסס על סיפור אמיתי" פרי עטו, שהוצג מחוץ לתחרות כדי לצמצם את כמות הסקנדלים סביבו, הציג סיפור מעושה ומופרך על מערכת היחסים המעוותת בין סופרת מצליחה לאחת המעריצות שלה. גם אם מתייחסים אליו כפנטזיה בלבד, אי אפשר להתעלם מחוסר ההיגיון הפנימי שבו, ומכך שהתסריט שלו מבוסס על רצף של אירועים בלתי סבירים ומחורר כמו גבינה שוויצרית.

      מבוסס על סיפור אמיתי (יח"צ)
      תסריט מלא חורים. מתוך "מבוסס על סיפור אמיתי" (צילום: יח"צ)

      פרס הקוטג' לסרט הישראלי הטוב ביותר: "פיגומים"

      השמלה של מירי רגב אמנם העניקה לפסטיבל סיקור שכבר מזמן לא היה לו בתקשורת הישראלית, אבל זה היה רק לרגע קט, ומעבר לכך, הנוכחות הכחולה-לבנה בריביירה היתה השנה דלה מתמיד. למעשה, רק סרט טרי אחד באורך מלא הוקרן במסגרת רשמית: "ממערב לירדן" של עמוס גיתאי, מסמך דוקו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המיועד אך ורק למי שמעולם לא ראו ושמעו עליו שום דבר וזקוקים למעין מדריך מזורז בנושא.

      את המצב הצילו ההקרנה במסגרת הקלאסיקות של "מצור" בכיכובם של יהורם גאון וגילה אלמגור, שהוקרן כבר בפסטיבל ב-1969 והפעם הוצג בו שוב, בעותק חדש ומהודר באדיבות סינמטק ירושלים, שגרם לו להיראות יפה ומעניין מתמיד. נוסף לכך, מחוץ לפסטיבל, במסגרת ACID שנועדה לקדם הפצה של תוצרים לא מסחריים בהכרח, הוצגה מרגלית נסתרת נוספת: "פיגומים", סרטו הראשון של מתן יאיר, שהתבסס על חוויותיו האישיות כדי לאתר אחר הקשר בין מורה מעורר השראה לספרות לנערים טעוני טיפוח, ובמחזור הנוכחי של הקולנוע הישראלי בהחלט ראוי לתואר תלמיד מצטיין.

      פיגומים (יח"צ)
      פנינה אמיתית. מתוך "פיגומים" (צילום: יח"צ)

      פרס הגבינה הלבנה למועדון הסגור והלבנבן ביותר: פסטיבל קאן כולו לאורך השנים

      תמונה אחת שווה אלף פריבילגיות: לרגל חגיגות השבעים, כינס פסטיבל קאן את מיטב זוכי דקל הזהב לאורך השנים שעודם בחיים, והתמונה המשותפת שלהם חשפה באיזה מועדון סגור מדובר: אמנם היו בהם יהודים, נוצרים ומוסלמים, סטרייטים והומואים, אבל מלבד אשה אחת, ג'יין קמפיון, הזוכה בזמנו על "הפסנתר", כולם גברים לבנים.

      "זה מטורף לגמרי, נמאס מכך", אמרה על כך קמפיון, "מעכשיו והלאה, צריך שרק נשים יזכו בדקל הזהב". אך הנה, גם השנה, הפרס הזה הלך לסרט, ראוי אמנם, שביים גבר. ובעצם, למה אפשר לצפות מפסטיבל המכריח את הנוכחות בו להתייסר על השטיח האדום אך ורק בעקבים? מי יודע, אולי בצרפת של מקרון בכל זאת ישתנו דברים, ובשנה הבאה נזכה כולנו ללכת בריביירה יחפים ולחגוג תרבות שיוויונית יותר. עד אז, יחי הקולנוע וחג שבועות שמח!

      פסטיבל קאן 2017 (GettyImages)
      מועדון סגור. זוכי דקל הזהב לאורך השנים חוגגים בפסטיבל קאן 2017 (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)