פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההר הוליד מנשר: תחקיר "עובדה" על בעלי מכבי ת"א הרגיש כמו כתבת יח"צ מוזמנת

      הצוות של אילנה דיין ליווה במשך חודשים את כמה מהאנשים הכי ממודרים ומשפיעים בישראל. אלא שבמקום לשאול שאלות קשות או לעמת אותם עם האחריות למצב העגום של קבוצתם, בחרו ב"עובדה" להציג מציאות אלטרנטיבית שפורטת על נימי הלב. ככה זה בזכיינית של המדינה

      עובדה דיוויד פדרמן רקנאטי מכבי תל אביב (צילום מסך)
      כשהזכיינית של המדינה מפרגנת לקבוצה של המדינה. מתוך "עובדה" (צילום מסך)

      היא הכי חזקה, הכי מרשימה, הכי דורסנית וגם בתקופות הפחות מוצלחות שלה ברור למתחרות שלה שהן צריכות להיזהר בכבודה, מכיוון שאסור להתגרות באריה בזמן שהוא מלקק את פצעיו. הכוונה כמובן היא לשידורי קשת, ספינת הדגל של הטלוויזיה הישראלית, שנמצאת בבעלות של כמה מהמשפחות העשירות במשק, והיא ככל הנראה מותג התקשורת החזק והמשפיע ביותר בישראל היום, וגם בעשרים השנים האחרונות בערך. במילים אחרות, ערוץ 12 בשלט שלנו הוא "מכבי תל אביב" של הטלוויזיה הישראלית. הערוץ שמנכס לעצמו את הטאלנטים הכי נוצצים, מפיק את התוכניות הכי מצליחות, עובר על החוקים כשהוא מרגיש שהם קיימים רק כדי לפגוע בו - ובעיקר, זה שסופר את ההצלחות ונלחץ מכל הצלחה רגעית של המתחרים.

      כשחושבים על "קשת" חושבים על הסופרסטארים של "ארץ נהדרת", על ריאליטי מושקע ("האח הגדול") או ריאליטי הרבה פחות מושקע ("חתונה ממבט ראשון") אבל בעיקר חושבים על רייטינג, הצלחה, והרבה כבוד מעבר לים, כמו במקרה של "חטופים" שהפכה ל"הומלנד" המצליחה. ועדיין, מעל הכל, יש מקום אחד בתוך קשת שמתפקד כאימפריה אוטונומית, כמו עיר הוותיקן בתוך רומא - וזו התוכנית "עובדה". מצד אחד, תוכנית התחקירים הטלוויזיונית הטובה ביותר בישראל, מצד שני - עלה התאנה המושלם שנותן חותמת "איכותית" על לוח שידורים שמבוסס ברובו על ריאליטי ושאר ג'אנק.

      ההישגים של אילנה דיין וצוות התוכנית הולכים לפניהם, כאשר לעתים רבות התחקירים והסרטים שמוצגים בתוכנית הופכים לשיחת היום הציבורית. כך זה קרה במקרה של התחקיר של עמרי אסנהיים על הרוצח שמעון קופר, או בחשיפות על רחבעם זאבי, פעיל השמאל עזרא נאווי, אשת ראש הממשלה שרה נתניהו וכמובן התיעודים המדהימים של איתי אנגל מאזורי מלחמה. ולפעמים, בעובדה מקדישים גם רבע שעה או 20 דקות לכתבות צבע חמודות, כאלה שלא עושות יותר מדי רעש ונכנסות לסדר היום הציבורי, אבל עדיין שוות צפייה. ושוב, במילים אחרות - אם "קשת" היא מכבי תל אביב של התקשורת המקומית, אז "עובדה" היא מכבי תל אביב של תוכניות קשת - זאת שתמיד הכי טובה, הכי מוצלחת והכי מעוטרת. חוץ מאשר בפעמים שהיא לא.

      עובדה דיוויד פדרמן רקנאטי מכבי תל אביב (צילום מסך)
      מסתבר שהמצלמה של אילנה דיין לא תמיד מפחידה (צילום מסך)

      נקודת התורפה של "עובדה", אם יש כזאת, היא ככל הנראה קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב עצמה. בשביל להבין את הכוונה צריך לחזור לנובמבר 2009, כשבועיים אחרי התאבדותו של מנהלה המיתולוגי של הקבוצה מוני פנאן. זו הייתה המכה השיווקית והמיתוגית הכי גדולה שנחתה על הקבוצה מיד אליהו אי פעם. כביכול, הדבר האחרון שהצהובים, שנמצאו אז בנקודת השפל הגדולה ביותר בתולדותיהם, היו צריכים באותם ימים זה כתבה ב"עובדה". אבל אז זה הגיע, הכתבה "חלום צהוב" של רוני קובן, שסוקרת את קבוצת המעודדות של "הקבוצה של המדינה". במשך 15 דקות קובן עוקב אחרי ווסיליסה בת ה-16 מאשדוד, שחולמת להגשים את החלום הגדול שלה: להיות מעודדת של מכבי תל אביב. "מה תרגישי כשתחזיקי את הדגל של מכבי?", שואל אותה קובן, והיא עונה: "חלק מכאן, באמת שייכת לארץ, שאני לא עולה חדשה מאוקראינה שלא יודעת עברית, עם מבטא, אלא חלק מארץ ישראל". שמעון מזרחי לא יכול היה לערוך כתבת יח"צ טובה יותר ומפרגנת יותר ל"קבוצה של המדינה", בטח לא בזמן שאותה מדינה נחשפה באותם ימים לתיבת הפנדורה שנפתחה לאחר מותו של פנאן.

      ועכשיו, כמעט עשור אחרי, מכבי תל אביב היא לא אותה מכבי תל אביב. מהימים של "הקבוצה של המדינה" לא נשאר הרבה. כל הדיבורים על "ניצחון בכל מחיר" הם זיכרון מתוק למכביסטים הוותיקים. והנה עכשיו, אותה תוכנית תחקירים משובחת שולחת את אותו מראיין מצוין לאותו גוב אריות. זה זמן התיקון. הפעם קובן לא מסתפק בקבוצת המעודדות הנחמדה, אלא מתלבש יחד עם איה בק על השוט-קולרים. הביג-גאנס. הפדרמנים והרקאנטים. המיליארדרים, החזקים, הדורסניים - אלה הפרנואידים כביכול, שלא מדברים אף פעם, שעושים את הכביסה המלוכלכת בבית, שלא תשמע מהם תשובה ישירה לשאלה קשה - אלה יישבו מול המצלמה הכי מפחידה בישראל. אלא שמסתבר שהמצלמה הזאת לא כל כך מפחידה לפעמים.

      עובדה דיוויד פדרמן רקנאטי מכבי תל אביב (צילום מסך)
      ריאיון "נושך" ומלא תובנות שכולנו ידענו לפניו (צילום מסך)

      זה יהיה אנדרסטייטמנט להגיד שהריאיונות של קובן עם הפדרמנים והרקנאטים היו מלטפים ורכים. שום פרט מידע חדש לא הוצג לצופה, וזה כולל את "סדקי השתיקה המתפוררים" של דיוויד פדרמן, שמוכן להגיד שהיו לו חשדות נגד מוני פנאן בתחילת שנות האלפיים, משהו שכל מי שעוקב אחרי תקשורת הספורט המקומית יודע שהוא מעולם לא הסתיר. כמובן שהוזכרו גם קטעי ארכיון ממוחזרים לעייפה של "פרשיות" שקשורות למכבי כמו הפיצה של צ'ורה, השפעת של אולסי והדריסה של וויל ביינום יחד עם קריינות מלאת פאתוס ופומפוזיות על "הקבוצה של המדינה", שמתחברת לקטעי ארכיון של ראשי ממשלה ונשיאים שמברכים את ראשי הקבוצה וציטוט מפורסם של בחור אמריקאי צעיר, שאומר לאלכס גלעדי (עדיין אחד מבעלי "שידורי קשת", במידה ומישהו שכח) שאנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל. מקורי משהו.

      שיא הכתבה מציג את הטרגדיה המשפחתית של דיוויד פדרמן, שאיבד את בתו שלי ב-2014 למחלת הסרטן. סיפור מותה העצוב מוצג ברגש ובעדינות ראויה, וקטעי הווידיאו שצולמו לסרטה הקצר של פדרמן "סלפיש" קורעים את הלב. מוות מיותר של אישה צעירה, אמא לילדים קטנים, היא תזכורת כואבת לכך שהמחלה הארורה הזאת יכולה לפגוע בכל אחד ובכל רגע, וב"עובדה" תמיד ידעו לשזור סיפורים אישיים וכואבים כאלה בתוך התמונה הגדולה. אלא שכאן לא ברור כלל הקשר של הטרגדיה האישית לסיפורה של הקבוצה שפעם הייתה מנצחת כל משחק, וכעת מצליחה לבעוט בכל דלי שנקלע לדרכה. הניסיון לקשור בין הדברים מרגיש מאולץ ומלאכותי.

      הנרטיב שקיבל הצופה ההדיוט, זה שמעולם לא שמע על קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, הולך ככה: היה הייתה פעם קבוצה מאוד מצליחה שנשלטה על ידי מספר מצומצם של אנשים. בשלב מסוים האנשים האלה החליטו להעביר את המושכות לבנים שלהם. אלה, אחרי תקופת השתפשפות לא קלה, הגיעו לשיא בשנת 2014 וזכו בגביע היורוליג, ההישג הכי גדול שקבוצת כדורסל יכולה לזכות בו מחוץ ל-NBA. דני, מנכ"ל הקבוצה דאז, לקח את הגביע מהזכייה והביא לאחותו החולה. היא הייתה גאה בו וחייכה אליו. כמה חודשים מאוחר יותר היא נפטרה והוא הבין שיש דברים יותר חשובים מלנצח והחליט לפרוש מתפקידו. מאז הקבוצה גרועה ומפסידה.

      עובדה דיוויד פדרמן רקנאטי מכבי תל אביב (צילום מסך)
      לטובת סיפור אנושי מרגש, שכחו עובדות וסילפו את ההיסטוריה (צילום מסך)

      אלא שהאמת אחרת לגמרי, וספק רב אם רוני קובן ואיה בק לא יודעים אותה. מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה ב-2014 למרות דני פדרמן, שביקש לפטר את המאמן שהביא את ההישג הגדול לקבוצה כמה חודשים טרם הזכייה. זו האמת, ואין חולק עליה. אחרי השלמת הזכייה בכל התארים ב-2014, האב הגאה דיוויד כעס על התקשורת שהיא מפרגנת רק למאמן בלאט ולא למנהל המקצועי ניקולה וויצ'יץ, ששמו, בצורה תמוהה על סף החשודה, בכלל לא הוזכר בכתבה של "עובדה". דני פדרמן אכן התפטר מתפקידו רשמית, אך בפועל ממשיך לנהל את הקבוצה ללא הטייטל הרשמי של "מנכ"ל", ויחד עם אותו וויצ'יץ' ממשיך לבנות שנה לאחר שנה קבוצות שמטילות כתמים ענקיים על המותג של הקבוצה. קובן ובק ידעו את כל זה, אבל בחרו להתעלם בשביל להציג סיפור אנושי מרגש עם יותר חורים מאשר ברשת הסל של יד אליהו. התוצאה מרגישה כמו כתבת יח"צ מוזרה ומפרגנת, שנראה כאילו הופקה בתוך משרדי המועדון של מכבי תל אביב ברחוב הירקון ולא בקיוביקלס הצפופים של "עובדה" בראול ולנברג.

      כקונטרה לנרטיב, הוחלט לראיין לסרט את העיתונאי אלון עידן מעיתון "הארץ", ששנאתו העקבית לקבוצה ידועה, מתועדת ומשעשעת לפרקים. הבחירה בו כדי לתת פרשנות רהוטה אך צינית על הקבוצה כ"מוסד לאומי" מקבילה להזמנתו של העיתונאי גדעון לוי לתת את הזווית שלו בכתבת צבע על חיל האוויר הישראלי, או לחילופין להזמין את בנימין נתניהו לתת את האינפוט שלו על אילנה דיין. מדבריו המלומדים של עידן עולה שמכבי ת"א נכשלת בגלל שבמשך שנים היא נהנתה מהאתוס של היותה "הקבוצה של המדינה" וכעת האתוס התהפך עליה וקבר אותה תחתיו. זה כמובן הסבר הרבה יותר מעניין וסקסי מכך שהקבוצה מנוהלת על ידי אנשי מקצוע לא מספיק טובים שלא מצליחים לספק את התוצאות המבוקשות.

      זו השנה הרביעית ברציפות שהבעלים של מכבי תל אביב (שניים מהם כלל לא הוזכרו בכתבה) שופכים עשרות מיליוני שקלים על קבוצות חלשות, שלא מצליחות להתמודד עם קבוצות שמחזיקות בתקציב של עשירית מהן או פחות. אין דרך יפה להגיד את זה, אבל הניהול של המועדון בשנים האלה כושל. מדובר בספורט, מבחן התוצאה הוא קריטי, אבל גם הדרך לכישלונות לא הייתה יפה עם לא פחות משמונה מאמנים שעברו בקבוצה תוך שלוש שנים והחלפת כל סגל הקבוצה (לרבות שחקנים שהפכו לסמלים) בקיץ האחרון. בשלוש השנים הקודמות הקבוצה אפילו לא הגיעה לגמר הליגה המקומית והחלשה, כאשר גם השנה הקבוצה מדשדשת וכבר הספיקה להיכשל בזירה האירופית ולהפסיד את גביע המדינה בישראל. אל מול המציאות הזאת, יושבים חלק מבעלי הקבוצה מול המצלמה ומדברים על ווינריות ומכביזם.

      עובדה דיוויד פדרמן רקנאטי מכבי תל אביב (צילום מסך)
      האיש שמדבר על ווינריות ומעולם לא לקח קשה הפסדים (צילום מסך)

      "החטאתי מעל 9,000 זריקות בקריירה. הפסדתי כמעט 300 משחקים. ב-26 הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה האחרונה - ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב. וזו בדיוק הסיבה להצלחה שלי", אמר מייקל ג'ורדן באחד המשפטים הכי מצוטטים אי פעם על ידי ספורטאי. דני פדרמן, לעומת זאת, אומר שהוא לא מבין את המשפט "ווינרים צריכים לדעת להפסיד". לדבריו, רק לוזרים צריכים לדעת איך להפסיד ואפילו קשה לו לתת לילדים שלו לנצח אותו. אז הנה תזכורת קלה, מכבי תל אביב בעידן דני פדרמן היא קבוצה לוזרית. קבוצה שמזמן לא לוקחת קשה הפסדים או אובדן של תארים. מדובר בקבוצה שהפסידה 23 פעמים בשנתיים האחרונות לקבוצות ישראליות (לצורך השוואה, בכל שנות השמונים, היו לקבוצה 20 הפסדים כאלה). ההחלטה האחרונה של הקבוצה, לעלות החל מהעונה הבאה עם סגל חלש בכוונה בליגה אולי נכון מבחינה אסטרטגית, אבל בהחלט לא עומדת בקנה אחד עם הטענה שצריך לנצח כל משחק. ושוב, איפה היה המראיין החד שיעמת את ההצהרות הגרנדיוזיות מול המציאות? לא ברור, אבל מהצד השני כן הוזכרה אנקדוטה על כך שהדור הצעיר בהנהלה לא רצה להחתים את השחקן דגן יבזורי אך הוחלט להחתים אותו בכל זאת - והשחקן כמובן נכשל בדיוק כפי שהצעירים חזו. כאילו רוצים להגיד, אם רק היו נותנים לצעירים לנהל את העולם - הכל היה כבר טוב יותר.

      שמעון מזרחי, היו"ר הנצחי של המועדון, זה שקיבל עליו את התפקיד ב-1969 לתקופה זמנית ונמצא שם עד היום, לוקח חלק מאוד קטן בכתבה. גם זה, לפי השמועה ברחוב, לאחר שאילנה דיין בעצמה נשלחה לשכנע אותו. במשך עשרות שנים מזרחי שמר את ניהול הקבוצה הרחק מעיני הציבור, והאכיל את התקשורת בכפית רק במה שישרת אותו - במקביל, הוא הפך קבוצה חובבנית, ששיחקה במגרש כדורסל ללא גג, לאחד ממועדוני הספורט המפורסמים והמצליחים ביותר ביבשת. מה שהשועל הוותיק כנראה לא הבין, לעומת שאר חבריו להנהלה, שזו ההזדמנות שלו לייפות קצת את המציאות הנוכחית והעגומה לטובתו. במקום להזכיר שהוא היה האיש הנכון במקום הנכון שהתעקש להשאיר את בלאט בתפקידו ב-2014, החלטה שהביאה את גביע אירופה לתל אביב בפעם האחרונה, הוא מוצג כאיש מבוגר וחמוד שיודע לזהות מכל נקודה גבוהה בעיר את היכל הספורט ביד אליהו. חתן פרס ישראל הגיע כמובן לראיון בצהוב, כי הוא "פנאטי", כפי שהוגדר על ידי שותפיו לבעלות הקבוצה. דיוויד פדרמן, לעומתו, נקלט בעדשת המצלמה המשפחתית כשהוא נח בביתו בטרנינג אדום וגם במשחק השש-בש שלו מול רקנאטי בוחר לשחק עם הכלים האדומים, ואף מכריז בקול "אני בעד האדומים". מצד שני, פדרמן מוכיח שהוא באמת לא יודע להפסיד, כשהוא דורש להחליף את הקוביות במשחק השש-בש הידידותי. מכביסט אמיתי.

      עובדה דיוויד פדרמן רקנאטי מכבי תל אביב (צילום מסך)
      בשש בש דיוויד פדרמן דווקא בעד האדומים (צילום מסך)

      ההחלטה לעשות כתבת צבע על מכבי תל אביב ברורה ומובנת לכל איש תקשורת. גם כיום, כשמעמדה הספורטיבי מרוסק, המותג שלה עדיין נוצץ ובולט יותר מכל קבוצת ספורט אחרת בישראל. וכך, למרות ההישגים הדלים בזירה הספורטיבית, היא עדיין גוררת יותר עניין מכל הקבוצות האחרות. משחקי הקבוצה עצמם לא מעניינים אף אחד חוץ מאת האוהדים השרופים, אבל דווקא כתבות על "הצרות של מכבי" מביאות יותר טראפיק ורייטינג מאשר כל סיקור משחק של הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים או מדליה של שגיא מוקי. לא מעט מהעניין בקבוצה מגיע גם מחובבי הספורט שנהנים לראות אותה מתרסקת, ככה זה כשאתה הכי גדול והכי חזק במשך עשרות שנים. ועכשיו נראה שתרבות הרייטינג הגיעה גם לעלה התאנה של "קשת", שפשוט בחרה לבזבז תוכנית שלמה על כתבה שלא מחדשת לצופה שום דבר (פרט לכך שגם לשמעון מזרחי וגם לאודי רקנאטי יש כלבים ממש חמודים, מי ידע?!).

      כאוהד מכבי תל אביב "פנאטי" בעצמי, עם מנוי למשחקי הקבוצה כמעט 30 שנה, הייתי רוצה לשמוע את בעלי הקבוצה שלי מתמודדים עם שאלות קצת יותר קשות, ונותנים תשובות קצת יותר רציניות למצב שבו נמצאת הקבוצה. האם יש להם את הכלים כדי להוציא את הקבוצה מהבוץ או שמא מה שהיה בשנים האחרונות הוא מה שיהיה גם בעתיד? עד כמה שזה מעניין לגלות שדיוויד פדרמן מעדיף להתחיל ללקק את הקסטה שלו מהווניל ולא מהשוקולד (מכביסט אמיתי, כבר אמרנו), ולמרות שזה מרתק לשמוע על האומץ של אודי רקנאטי להתפטר מהעבודה בגיל 40 ולהקים עסק משל עצמו (צריך המון אומץ להתפטר ממקום עבודה כשאתה יורש של מיליארדים) וחרף העניין הרב שיש לכל מכביסט או פסיכולוג בתסביכי האב של דני פדרמן ושי רקנאטי, כל אלה לא עוזרים לקבל תשובות על למה הקבוצה שלהם מסריחה את הפרקט ביד אליהו כבר ארבע שנים, ולא פחות חשוב - כל אלה גם לא עונים על ההגדרה של טלוויזיה מעניינת.

      עובדה דיוויד פדרמן רקנאטי מכבי תל אביב (צילום מסך)
      אפס תשובות, אפס עניין (צילום מסך)