מיקיאגי סולד מנוסטלגיה. הוא לא באמת רוצה להופיע היום עם הלהיטים של "נוער שוליים" מתחילת הניינטיז. הוא כבר השלים עם העובדה שהעבר צריך להיות בעבר. ועדיין, כשהצלילים הראשונים של "אמסטרדם" מתחילים להתנגן, ואלפי ישראלים מצטרפים ל"הוווווווו" ונזכרים איך פעם הם חלמו על מקום אחר ביבשה מרוחקת, נראה שמיקיאגי סוף סוף מוצא קצת שקט. אם הוא היה יוצר במדינה אחרת, כזאת שאפשר באמת להתפרנס בה ממוזיקה, הייתה לו היום בוודאי איזו אחוזה יפה, עם משרתים וצי מכוניות יוקרה. אלא שהמציאות הישראלית היא אחרת, ולמרות שהוא מחזיק באלבום פלטינה כפול בבית, והופיע בפארק הירקון בפני יותר אנשים מאשר מדונה ומייקל ג'קסון - מיקיאגי לא מגיע עם לימוזינה ונהג להופעה, הכי רחוק מזה. חצי שעה בערך לפני שהשואו מתחיל, מיקיאגי נתקע בפקקים יחד עם שאר פשוטי העם, ומסתבך כשהוא מנסה להיכנס למתחם המופע, בו הוא עומד לקחת חלק מרכזי.
ברשותכם, נתחיל מהסוף. עוד רגע נרחיב על קול שירה שנוי במחלוקת, על לחני רוק על-זמניים, על אליטות ישנות, פוליטיקה חדשה, חיקויים מוזרים של "משחקי הכס" ופמיניזם בגרוש - אבל קודם כל צריך להוריד את הכובע ולהגיד שבפעם השביעית, נשף הרוק המסורתי של אביב גפן מבטיח הרים וגבעות ומצליח לקיים בגדול. בערב אחד עלו על במה אחת כמה מהאמנים האהובים בכל הזמנים בישראל: ברי סחרוף, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, אדם, אורית שחף, זהבה בן, דודי לוי, מיקיאגי, דני בסן, יזהר אשדות, דני סנדרסון וגידי גוב. יחד עם גיבוי של סאונד משובח ותאורה מקצוענית, שהשתלבו מצוין עם הבמה המוקפדת - האורחים הנכבדים הותירו אפקט "וואו" ענק על האלפים שהגיעו ללייב פארק בראשון לציון. למיקס הזה אפשר להוסיף גם את להקת "רוקפור" שפתחה את הערב. לעזאזל, אפילו מזג האוויר היה מושלם להופעה תחת כיפת השמיים.
מספר ימים לפני יום הולדתו ה-45, אביב גפן ערך לעצמו חגיגה אמיתית מול הקהל הנאמן שלו. קשה לחשוב על עוד אמן בישראל שיכול לארגן ערב עם כל כך הרבה סופרסטארים מקומיים. לרוב, בשביל לאגד כל כך הרבה כישרון מקומי במקום אחד צריך שמישהו ימות. כך, למשל, מתכנסים מדי יולי כמה מהמוזיקאים הגדולים שיש לישראל להציע כדי לנגן משיריו של מאיר אריאל מול קהל ענק, בכמויות שמעולם לא הגיעו לראות את מאיר זצוק"ל בחייו. במובן מסוים, יכולות ההפקה והארגון של גפן לא נופלות מכישרונו המוזיקלי. ומזה, כידוע, לא חסר לו.
המופע המרכזי התחיל עם שופוני מוגזם אפילו בקנה מידה של גפן. בשעה הדי מאוחרת של 21:40 עלו לבמה שחקנים בתלבושות של אבירים ולוחמי מימי הביניים, ששומרים על תפאורה תלת ממדית של טירת אבן עם סמל השלום מוטבע על חזיתה, שנראית כאילו נלקחה מתוך סיוט של יוצרי "משחקי הכס". הפתיחה הפומפוזית הזאת התקבלה די באדישות על ידי הקהל, שלא היה צריך שום ניצבים או אבירים כדי להיכנס לאווירה.
לבסוף, כדי להשלים את הסצנה הסוריאליסטית על הבמה, אביב גפן עלה עם כנפי מלאכים לגבו. ככה, בקטנה. אלא שכאן, תודה לאל, תמו פחות או יותר הגימיקים החזותיים של המופע, ועברנו לעסוק כמעט נטו במוזיקה. המופע מתחיל ב"אלימות" מתוך אלבומו הראשון של גפן. שיר בן 26 שנה שמרגיש טרי ומדמם גם היום, וקשה שלא לחשוב מה היה חושב הנער בן ה-19, שכתב על כך ש"בדיסקוטק שיחררו נשמה", על בן ה-45 שמשתף פעולה בתוכנית ריאליטי עם זה שאסור להזכיר את שמו. האמת, לא מן הנמנע שהבחירה לפתוח את המופע הגדול הזה דווקא עם השיר הזה, מוכיחה שאביב בן ה-19 עדיין קיים ובועט בתוך הנשמה של אביב הבוגר יותר.
בחירת השירים למופע הציגה את כשרונו ואת הרפרטואר העשיר של גפן בצורה כמעט מושלמת, כאשר גם הסדר והמרווח בין המוזיקאים האורחים היה מדויק. כלומר, על הנייר זה אולי מופרך שדני סנדרסון וגידי גוב מהווים את מופע החימום לזמר אדם - אבל לאור הנסיבות גם זה זרם בצורה מושלמת. כמו תמיד בערבי "נשף רוק" לא היו הפתעות גדולות מדי בבחירת השירים, ואולי טוב שכך. שכן במופע בסדר גודל שכזה לא יהיה נכון לעשות יותר מדי אקספרימנטים על הקהל, שמגיע לשמוע את השירים שהוא מכיר ואוהב. וכאלה יש לגפן מספיק.
הקהל החם של גפן, שמלווה אותו כבר יותר מ-20 שנה, שר איתו כל מילה ומתרגש יחד איתו בהופעות המשותפות עם האמנים האורחים. יוצא מן הכלל הוא הקאבר ל"צליל מיתר" של אייל גולן. בשבועות האחרונים מתחולל ויכוח סביב מתקני המים ומכונות הקפה במשרדים רבים ברחבי ישראל. השאלה שגורמת לוויכוח היא איזה מהביצועים יותר הורס את המקור: "צליל מיתר" של אביב גפן או "האם להיות בך מאוהב" של אייל גולן. לעומת הביצוע המיותר לשירו של גולן, גפן לקח אמש את הבלדה החביבה מהאלבום השלישי שלו, והגביר אותה ל-11. זה הרגיש כאילו הלהקה וגפן עצמו החליטו להחזיר את הבעלות על השיר, והתוצאה הייתה מהפנטת. זה אותו שיר, עם שינוי קטן בעיבוד, וזה הוכיח שהמשוואה פשוטה: לאביב גפן אולי לעולם לא יהיה קול פעמונים כמו של אייל גולן, אבל גם בעוד 100 גלגולי חיים לאייל גולן לא יהיה רבע מהכישרון המוזיקלי והנוכחות הבימתית של גפן.
אלא שמעבר לביצועים הטובים לכשעצמם של גפן, הסיפור ב"נשף" הזה היה כאמור רשימת האורחים המרשימה. זה התחיל עם אורית שחף, מי שחיממה לפני יותר מ-20 שנה יחד עם "היהודים" את גפן, שסגרה מעגל וביצעה איתו את הדואט "בא אליי" שיצא בשנה שעברה. זהבה בן הצטרפה בהמשך לביצוע "עורי עור" שהפך עם השנים לפחות ציני ועוקצני, ויותר לשיר אהבה נוסטלגי למדינה ולתקווה שכבר לא בטוח שקיימת אצל כותב השיר. מיכה שטרית וארקדי דוכין ביצעו את "יש זמן" ו"נאמר כבר הכל" של החברים של נטאשה. דודי לוי ומיקיאגי ביצעו את "את לא לבד" שכתב גפן, והמשיכו לביצועים מרגשים של "כמה ענוג" ו"אמסטרדם" של נוער שוליים. יזהר אשדות ודני בסן הרימו את הקהל עם "ככלות הקול והתמונה" שהלחין אשדות וביצע בסן במקור. הם המשיכו עם ביצוע משותף עם אביב גפן ל"אור הירח" וקינחו בהתלהבות האייטיזית הכיפית של "חצבים פורחים". דני סנדרסון וגידי גוב ביצעו את "מדינה קטנה" ו"נתתי לה חיי" של כוורת, וריגשו יחד עם אביב את "יומן מסע", כאשר גוב מבצע את התפקיד הקולי של אריק איינשטיין המנוח בזמן שסנדרסון נותן את הטאץ' המוכר שלו על הגיטרה, באחד הרגעים המרגשים והמשובחים של הערב.
בהדרן הגיח לבמה הזמר אדם, שעלה לאחרונה לכותרות בהקשר של בעיות בריאות. הוא זכה לתשואות חמות מהקהל, והצליח להפתיע כשנתן ביצוע רוקיסטי מבריק ל"אין מוצא" הקלאסי. ברי סחרוף, שהתארח בעבר לא מעט פעמים על הבמה של אביב גפן, זכה בכבוד להיות האורח האחרון. שיתוף הפעולה של השניים ב"סוף העולם" איכשהו רק משתבח עם השנים, וכשגפן זועק ש"הפסקנו כבר לקוות", קשה שלא להרגיש שזה מגיע ממקום אותנטי יותר מאי פעם.
עם כל הכבוד לחגיגת המשואות של מירי רגב בהר הרצל, מי שרצה לחגוג 70 שנה של יצירה ישראלית איכותית היה צריך להגיע אמש לחולות ראשון לציון. קצת אירוני שאותו אביב גפן שהודח מהטקס הממלכתי, ובסוף הכתבה הטוקבקיסטים יזכירו בהנאה שהוא לא עשה צבא (ואף אחד משום מה לא יזכיר שהוא שוחרר מסעיף רפואי) נתן אמש המון כבוד למוזיקה העברית ולכמה יוצרים מקומיים אהובים. מיקיאגי חתום על אחד מאלבומי הפופ הכי אהובים בישראל ב-30 השנים האחרונות, אבל הוא מוכר היום יותר בתור המאפר שהשתתף באח הגדול. גידי גוב הוא סולן הרוק הכי גדול שהיה פה אי פעם, אלא שהיום הוא מזוהה בעיקר בתור הפרזנטור מהפרסומת של עומר אדם. החיבור הקסום שנוצר בין ארקדי דוכין שעלה מבלארוס למיכה שטרית שגדל במעברה ליד נהריה יכול היה לקרות רק במדינה כמו ישראל. והאמת היא שדני סנדרסון היה כבר צריך לקבל מזמן את פרס ישראל על תרומתו למוזיקה המקומית. בעידן בו שרת התרבות עסוקה בלהסית ולפלג - מזל שיש עדיין אמנים כמו אביב גפן, שאכפת להם משימור המורשת המוזיקלית עליהם הם גדלו. זה אולי לא מספיק, אבל בדיוק כמו קול השירה של גפן, ברגע שמתרגלים לזה - זה דווקא אחלה.
בקטנה:
אורית שחף קיבלה המון מחמאות מאביב גפן כשהוזמנה לבמה. גם זהבה בן, בחירה מפתיעה לכל הדעות להתארח במופע רוק שכזה, זכתה לתשואות מהקהל והמון מילים חמות מגפן. אלא שכל אחת מהן זכתה לבצע יחד עם אביב שיר אחד שכתב והלחין גפן עצמו. לעומתן, מיקיאגי ודודי לוי ביצעו שני שירים של נוער שוליים, בנוסף לדואט עם אביב. יזהר אשדות ודני בסן ביצעו דואט עם אביב, ועוד שני שירים מקוריים שלהם. מיכה שטרית וארקדי דוכין ביצעו שני שירים של החברים של נטאשה. גם גידי גוב ודני סנדרסון ביצעו דואט עם אביב, בנוסף לעוד שני שירים של כוורת. מתחילים לזהות איזשהו דפוס? ניתן רק לקוות שמדובר בטעות תמימה ולא באפליה מגדרית, כך או כך, דרוש חבר כנסת יעיל שיעביר חוק נגד להזמין את טיטי לבמה ולא לתת לה לשיר איזה נאמבר של "היהודים".
