בא לי לבכות. בא לי למות. בא לי להכריז על ביטול המין האנושי, ולעקור לאי בודד המאוכלס אך ורק על ידי גורי לברדור. בא לי להישטף באמבטיית קלונקס. בא לי לצנן את גרוני הניחר בגלידת ואבן. בא לי ללכת לקב"ן ולקבל גימלים מהחיים. בא לי לצעוק. אני בדיכאון. אני הרוסה. אני מנחם בגין: איני יכולה עוד. איני יכולה עוד. בורכנו במזג אוויר נעים. בורכנו במזג אוויר נעים. בורכנו במזג אוויר נעים.
- מתוך: רצף המחשבות של צופה ממוצעת בפרק 4 של "סיפורה של שפחה".
בשנת 1973 יצא לאור הספר "סיביל" ועורר הדים בעולם כולו. הספר, שיצא תחת ידיה של פלורה שרייבר, תיאר את מסכת הטיפולים של שירלי מייסון, שכונתה "סיביל" בספר - אישה צעירה ממשפחה נוצרית פונדמנטליסטית, שככל הנראה סבלה ממה שמכונה היום "הפרעת זהות דיסוציאטיבית", אבל בימים הללו מקובל היה לכנותו "פיצול אישיות". הספר זכה להצלחה מסחררת, ובמידה רבה היה אחראי להכרה הגוברת של אנשים מן הממסד הרפואי בהפרעת הזהות הדיסוציאטיבית, שעד אז נחשבה בעיקר למניפולציה של פושעים מתוחכמים המנסים לחמוק מעונש. במקרה של "סיביל", מקורה של ההפרעה הנפשית החמורה - שהובילה לקיומן המקביל של 16 אישיויות נפרדות בגופה - הייתה בהתעללות מינית חמורה שסבלה בידי אמה הסכיזופרנית. התפצלות האישיות הראשונה, כך עולה מן הספר, התחוללה כש"סיביל" הייתה בת שלוש וחצי בסך הכל - וכשהבינה ששום הצלה מבחוץ אינה צפויה לה. יחד עם זאת, רבים ממבקרי הספר טענו כי הפרעת אישיות דיסוציאטיבית אינה קיימת כלל. הכל תוצר של מחשבות שווא שהושתלו על ידי מטפלים תאבי בצע או רשלנים. מה האמת? סביר להניח שלעולם לא נדע.
אבל הנה, בתחילת פרק ארבע גם ג'ון שלנו מקבלת פסיכותרפיסטית א-לה גילעד - הדודה לידיה, כולבויניקית הת"ש השפחתית: גננת, מורה, אחות רחמניה, שופטת, סוהרת, קצבית, מוציאה להורג, וגם קצינת בריאות נפש, כך מסתבר. אין תפקיד שגדול על דודה לידיה. וכמיטב המסורת של פסיכותרפיה שרלטנית, הדודה לידיה מצווה על ג'ון לפתח פיצול אישיות בהזמנה: ג'ון - היא מסבירה לעלמה אוסבורן האזוקה למיטתה בלי כל גירוי חיצוני כמו שלוויאט המחופפת שכבר הכרנו - תמשיך להיאזק בחדר הזה עד שתלד, ואז תוצא להורג. לשלפרד, לעומת זאת, יש הזדמנות לקבל חנינה מן הזוג ווטרפורד. בתוך הגוף הזה של ג'ון אוסבורן יכולות להתקיים שתי אישיויות. הנפש הזו יכולה להתפצל, או לפחות להעמיד פנים שהתפצלה.
ואכן, ג'ון עושה את הבחירה הרציונלית, עוטה על גופה את המדים האדומים ושבה לביתם של הזוג ווטרפורד, רק כדי לגלות שלא רק היא סובלת מפיצול אישיות בסיפור הזה - גם הווטרפורדים נכנסים אל עומק ההפרעה ההדחקתית ומייצרים לעצמם מציאות אלטרנטיבית שיוכלו לחיות איתה. במציאות הזו, שלפרד "נחטפה" ותודות לרחמיי האל היא הושבה אליהם. אך כשאיש אינו רואה, פיצול האישיות של סרינה מתגלה במלוא הדרו. "תשעים ושניים ימים", היא יורקת בזעם שהאישה שעמדה רק לפני כמה דקות בסלון לעולם לא הייתה מרשה לעצמה לעטות, חונקת את שלפרד במו ידיה. במאורע הדחק הזה מתעוררת ג'ון המרדנית, שפולטת לעברה בהומאז' מודע לדבריה של סרינה אז, ברכב: "כל עוד התינוקת שלי מוגנת, כך גם שלך".
אבל פיצול אישיות, כך נראה, הוא מודל לא מאד פשוט לתחזוקה כשאת מעמידה פנים. וג'ון מתעקשת לבצבץ החוצה במרדנות מבעד לדמותה של שלפרד, בדיוק כמו שסרינה לא מצליחה להעלים את בת דמותה הכעוסה-והבלתי-מהוגנת, שיושבת ומעשנת סיגריה במרפסת. לידיה מבחינה בכך, ולכן גומלת בליבה לחדול מהעמדת הפנים, ולהפוך את פיצול האישיות הזה לתמידי, שלא לומר - להעלים את אישיותה המקורית של ג'ון ולהחליפה בשלפרד. ואיזו דרך טובה יותר לעשות זאת, אם לא להפוך את המציאות כה בלתי נסבלת, כה מלאה באשמה, כה נוראית, ובתוך כך להבהיר לג'ון שאין לה דרך החוצה, ושכל ניסיון שלה לברוח מן המציאות הזו יהיה בעל השלכות הרות גורל. וכך אכן קורה. הזיכרון מעורר האשם של אנני - אשתו של לוק - הקורבן של חייה הקודמים של ג'ון, שבעטיה מצאה עצמה כשפחה; הידיעה שהשפחות האחרות מאשימות אותה, בסתר ליבן, אמנם לא באובדן לשונה של שלגלן, אבל בשאר הדברים שקרו - בעונש שהומט עליהן מפני שג'ון עוררה בהן את רוח המרד; ולבסוף - הגופה התלויה, והידיעה על גורלה המר של המשפחה הכפילה של משפחת אוסבורן-בנקול - כל אלו מתאגדים יחדיו כדי להבהיר לג'ון שאין בריחה מן המציאות הזו. לא רק כי אין בריחה מגלעד, אלא כי גם אם תמצא דרך לברוח, מהאשמה שלה אין מנוס. "אשמתי, אשמתי, אשמתי", אומרת ג'ון כשהיא נשכבת בחדר הארונות הקטן - אצבעותיה מלטפות את הכיתוב הלטיני "אל תתני למניאקים לשבור אותך" שנחרת שם ונמחק מאז - ומהדהדת את תפילת הווידוי הנוצרית הממרקת כל חטא: mea culpa. Mea culpa. Mea maxima culpa.
וכמו "סיביל" ההיא מהספר, שבעולם הנוצרי הפונדמנטליסטי שבו חיה קרו לה דברים כה נוראים, עד שהבינה שהיא חייבת להיעלם ולפנות בגופה מקום לאישיות אחרת שתוכל לשרוד - גם ג'ון מבינה שהגוף הזה שלה צריך לפנות מקום לשלפרד. "בבקשה אלוהים", היא מתפללת, "שהאנה תשכח אותי. שאני אשכח את עצמי". כי הרי זה לא באמת משנה אם את אישה בת 33 או ילדה בת 3 וחצי. וזה לא משנה כמה חזקה או אמיצה תהיי. וזה לא משנה כמה תצעקי או תנסי לברוח.
בסוף המניאקים ישברו אותך.
העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.
הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה.