את האירוויזיון השנה ראיתי לבד, בחדר בבית מלון במוסקבה הקרה והשקטה, בסיטואציה קצת הזויה שלא חוויתי מעולם כמוה. אולי זו כבר התחלה טובה ומבטיחה להמשך הערב. הגעתי לשם כדי להשתתף בתוכנית טלוויזיה חגיגית ועתירת רייטינג לרגל האירוויזיון, אירוע מאוד פופולרי ברוסיה. רצו הגורל ואלוהי האירוויזיון, ובסיום חצי הגמר השני רוסיה לא עלתה לגמר לראשונה בתולדותיה. ההלם והתדהמה שפשטו במאמא רוסיה מעצם הכישלון, שלא הועלה אפילו כאפשרות ריאלית, התחלפו בתחושה שכל כך מוכרת לנו. העולם נגדנו, עשו לנו דווקא, לא אוהבים אותנו, ולכן לא עלינו לגמר. האכזבה, העלבון והכעס הביאו להחלטה שהתוכנית החגיגית מבוטלת, כי אין סיבה לחגוג.
אחת מהמון הסיבות ששימחו אותי בניצחון של נטע, היא שחסכנו השנה את היבבות, הקיטורים והתירוצים לזה שלא זכינו במקום הראשון, אלא רק בשני, בהפרש נקודותיים. התמסכנות שמוכרת לנו מכל תחום וכבר הייתה מוכנה בקנה, לשיגור. אבל יותר מכך שלא שמענו את מקהלת "העולם כולו נגדנו", למדנו שכשמגיע לנו, ואנחנו באמת הכי טובים, העולם ממש לא נגדנו. היחס אלינו תלוי רק בנו.
שלוש שעות קודם להוכחה הזו שקיבלנו בזכות נטע, אחרי שבועות של דיבורים, תקוות, הימורים, גאווה, עניין ואהבה שקיבלה נטע מהעולם עוד לפני שקרה הדבר עצמו, הגיעה השעה עשר. סוף סוף נשמעה מנגינת האירוויזיון המיתולוגית, והנה זה קורה. חייבת להודות שהשנה הבנתי שבתחרות שבה ישראל היא הפייבוריטית, והזכייה כמעט בטוחה, אין ממש הנאה מהערב עצמו. השירים נשמעים לך כאויבים שמתחרים בך, אתה עוין לכל איום ולא יכול ליהנות מאף שיר, גם כשיש כאלה שראויים לזה. מחכים לשמוע רק את נטע, ורק ממנה מתמוגגים ומתרגשים. כל השאר, ספיח מיותר. רק עכשיו, כשהוא כבר לא איום, אפשר להקשיב ל"מרסי", השיר הצרפתי על ילדה פליטה שנולדה בספינה בלב ים, ולהתרגש.
שלב הניקוד, המשעשע והחביב בדרך כלל, הוא סתם מורט עצבים מותח ולא נגמר. אבל אז הגיעה הדקה האחרונה של כל הערב, והיא הייתה שווה את הכל. מי המדינה שקיבלה הכי הרבה קולות אצל הצופים באירופה? והנה זה קורה. "ישראל!", מכריזות המנחות הפורטוגליות, ומרוב התרגשות אני שוכחת לחייך מההגשה המוגזמת שלהן ומהשמלות הלא הגיוניות. "נטע היא הזוכה של אירוויזיון 2018", הן צווחות, ונטע עכשיו על המסך. היא והמשלחת הישראלית הצוהלת, כל מי שתפר את הניצחון הזה במשך שבועות של עבודה קשה וזיעה. הנה דורון מדלי וסתיו בגר, שכתבו את השיר המדהים הזה, שניצח ארבעים וחמישה שירים אחרים. הנה סיון יאנג, ששמר על נטע כמו על אתרוג משובח עד הרגע הזה.
והנה יואב צפיר, האדריכל של כל הניצחון הזה, שיגיד עוד מעט: "זה אמיתי? אני לא מאמין שזה קורה, נראה לי שתכף מישהו יבוא ויגיד שזה סתם ונחזור למציאות". ואני נמסה מההתרגשות הכל כך אמיתית הזאת של מי שבארבע השנים האחרונות החזיר לישראל את הרלוונטיות והעניין באירוויזיון, ולאירוויזיון את ההצלחות הישראליות, והוא אומר עכשיו בדיוק את מה שאני הרגשתי אז. זה לא באמת קורה, מה שקורה. והנה הם כולם מתחילים לצעוד לבמה לביצוע הזכייה. יכול להיות שאני מרגישה לחלוחית בעיניים? דמעה, שלא לומר דמעות?
כנראה שהכל מתערבב לי עכשיו. הזכייה הזו, הזיכרונות, לרגע אני רואה את עצמי ברגעים האלה, ולרגע את נטע הנהדרת. ואני רוצה כל כך לחבק אותה, ולהגיד לה כמה שהיא מיוחדת, מרגשת, משמחת ומעוררת גאווה. לא רק בגלל הכישרון, השיר והקסם שלה. בגלל האומץ שלה להיות מה שהיא. להיות גאה באיך שהיא. בגלל הילדה ההיא, שהייתה לפני חמש עשרה שנים בבית הספר, הילדה שהרגישה שהיא לא ממש מלכת הכיתה, שספגה עלבונות, שהרגישה דחויה. הילדה הזו שלא היתה מאמינה אם מישהו היה אומר לך אז, "יו אר ביוטיפול, וונדרוומן, דונט יו אבר פורגט, יו אר דיוויין". ושלשום בלילה שמעה את זה ממיליוני אנשים, ומהמון דוז פואה שהכתירו אותה למלכת אירופה. בפעם הראשונה שראיתי אותה על המסך, התאהבתי. בפעם הראשונה שפגשתי אותה, הרגשתי שמאמא עוף פוגשת את הבייבי צ'יקן. ועכשיו, אני ממש מרגישה שאני יכולה להגיד לה, אחותי, וולקאם. החיים החדשים של נטע מתחילים השבוע. תשכחי, בובה, מכל מה שהכרת עד היום. כי מהיום הכל, הכל יהיה אחרת. את ו-"Toy" הולכים לכבוש את אירופה. ואנחנו הולכים להיות גאים בייצוא הישראלי החדש שלנו, ובייבוא של אירוויזיון 2019 לישראל.
לפני 20 שנה, בחגיגות בכיכר אחרי הניצחון של 'דיווה', נאלצתי להיות סגורה בחדר עם עיתונאים מכל העולם עד הבוקר. קיבלתי דיווחים על הכיכר וכל כך רציתי להיות שם גם, לחגוג ולשמוח. איך זה שאחרי שהבטחתי לעצמי שהפעם אני עושה חוויה מתקנת, אני שוב רואה את החגיגות בככר בטלוויזיה, בארץ זרה, ואני לא שם. ומבעד לחלון אני רואה מרחוק את כיפות הכיכר האדומה, השוממת והריקה מאדם. בפעם הבאה שישראל זוכה, אני בטוח בכיכר!
הביא לפרסום: שגיא בן נון