פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 5: טעם החיים

      אחרי פרק שסימל כולו ויתור וכניעה נטולות סייגים לחיים בגלעד, מביא הפרק החמישי שלל מעשי מרד נשיים קטנים, שמעניקים לגיבורות כוח להמשיך למרות הכל. ככשלפרד מבצעת את המרד הקטן שלה, נוצר סוף סוף פתח זעיר לתקווה גם עבורה. בלוג "סיפורה של שפחה"

      "סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 5: טעם החיים

      "אני אוהב אותך...מה לא בסדר בזה?"
      - מקס, "עקומים", מאת מרטין שרמן.


      בעוד הפרק הקודם של "שפחה" עמד רובו ככולו בסימן כניעה, כששלפרד נכנעה לדרישות המוסריות של גלעד והפכה באופן מלא לחיילת צייתנית ונאמנה של המשטר הנוצרי האדוק, הרי הפרק הנוכחי בוחר לסמן את ההתנגדות כאמצעי לצקת משמעות בחיים שעל פניהם הם חסרי משמעות, עתירי סבל וממילא קצובים לזמן קצר. הוא עושה זאת באמצעות ההשוואה בין שני קווי סיפור: בראשון מככבת שלפרד - רוחה שבורה, נפשה מיואשת וגופה הפך קליפה ריקה לעובר שהיא נושאת בתוכה; בשני, מככבת ג'נין כ"אמלי" אופטימית שמתעקשת לראות את רק הטוב בעולם, למרות שהיא מצוידת רק בעין אחת.

      תחילתו של הפרק מהווה הצהרה סימבולית של כניעה ושל ויתור מוחלט על התנגדות. שלפרד בוחרת מיוזמתה לשרוף את מכתבי השפחות שהועברו לה על ידי "מיידיי", ואת התוכן החתרני שעולה מהם. בהמשך היא מגלה צייתנות מוחלטת וחסרת סייגים. במבט אטום, ובהבעה קפואה היא מטפסת על המשקל, נמדדת ונבדקת על ידי לידיה - הפעם בכובעה כאחות טיפת חלב. אם יש התנגדות בסיטואציה הזו, הרי שהיא אינה משלפרד אלא דווקא מסרינה - עוד ישות מדוכאת בעולם הגלעדי. בעוד סרינה היא לכאורה חלק מן ההגמוניה של רפובליקת גלעד, בפועל היא עדיין אישה כלואה שסובלת מדיכוי (וככל הנראה, גם מדיכאון) עמוק, נאלצת להתכחש לעברה כפעילה חברתית כריזמטית וכאישה דעתנית ולוחמנית, ולהסתפק במרחב התחום והמצומצם שהוקצה לה בתוככי הבית והרחק מעין הציבור.

      בניסיון להעניק משמעות לחייה, היא מוצאת דרכים עקלקלות ועקיפות להתמרד כנגד הנורמות החדשות שנכפו עליה בהיותה "רק" אישה - והפעם, המסמן של הנורמות הללו הוא הדודה לידיה, שכופה את נוכחותה על הבית גם כשאינה מתבקשת לעשות זאת, נוזפת בסרינה כאילו הייתה ילדה ומצווה עליה לעשות כך ולחדול מזה. בנסותה להביע מחאה כלשהי, ולו סימבולית, כנגד הדיכוי שהיא חווה, סרינה לא מפספסת הזדמנות להבהיר ללידיה עד כמה היא אינה רצויה.

      סיפורה של שפחה עונה 2 פרק 5 (יח"צ , באדיבות HOT)
      גם סרינה מנסה למצוא דרכים להביע מחאה, ולו סמלית. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

      במקביל אנו מתוודעים לדימום שפקד את שלפרד. בתחילה אנחנו לא מבינים האם החלטתה שלא לחשוף את דבר הדימום היא אקט של מחאה ואי-ציות (ניסיון להביא במחדל למותו של העובר כדי לטרפד את שאיפות ההורות של הווטרפורדים), ניסיון אופורטוניסטי לדחות את הזעם שעלול להיות מופנה כלפיה אם תאבד את ההיריון או אקט של ייאוש וויתור על החיים שלה ושל תינוקה. התשובה נגלית לנו בהמשכו של הפרק, כשמכה נוספת נוחתת על שלפרד בדמות נישואי הפתע של ניק למישהי שסיימה השבוע פעוטון. אמנם בספר ניק תואר כבן מעמד נמוך מכדי שיהיה זכאי לאישה, אך תסריטאי הסדרה, שוב, אינם מפספסים הזדמנות להלום בשלפרד. ואכן, המומה מעוצמת המכה הרגשית, שלפרד מטפסת לחדרה ונותנת לדמה להמשיך לזרום בניסיון לבצע התאבדות במחדל.

      אמילי, עייפה וחדורת ציונות, מנסה "לחנוך" את ג'נין בסדרי המחנה בקולוניות. למרות שג'נין מנסה לראות יופי בעולם הכעור שסובב אותה - בין אם כשהיא מתרגשת מפרח מלבלב או מן האהבה חסרת הסיכוי שנבטה בין שתי אסירות אחרות, שאחת מהן בתהליכי גסיסה מתקדמים - אמילי ממהרת להשיב אותה לקרקע המציאות. הפרגמטיזם שהיא מציגה הוא אמנם רציונלי, אבל כפי שהיא עצמה למדה מג'נין, יש בו מן הכניעה לרצונן הסאדיסטי של הסוהרות להפוך את המחנה למקום נטול רוחניות, תעצומות נפש או תקווה - מקום שאפילו השירים שמושרים בו בבקרים מתנגנים בפקודה, על רקע אדישות לגופות פעורות הפה והעיניים השרועות על המיטות.

      ג'נין, לעומת אמילי, מנסה לקרוא תיגר על המדכאים באמצעות ניסיון לייצר יופי מן הכיעור. בעוד אמילי מרוכזת בהישרדות לבדה, ג'נין מבינה שאין לה סיכוי לשרוד אם תיכנע לציניות של אמילי. בטקס החתונה של שתי האסירות, תוך כדי קבלת הצצה לגורלם של יהודים במשטר הגלעדי (שאגב, שונה מן הספר, שם הם הוגלו לישראל), אנחנו נחשפים לכוחה המעצים של ההתרסה הסימבולית של ג'נין. המשטר אמנם לעולם לא יידע על מחאת האסירות ועל טקס הנישואין, אבל עדיין יש בכוח הידיעה של האסירות עצמן על מעשה המרי כדי לתת להן כוח ולהעניק טעם לחייהן.

      סיפורה של שפחה עונה 2 פרק 5 (יח"צ , באדיבות HOT)
      מעשים קטנים של התרסה שנותנים כוח להמשיך. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

      בספרה של חיה אוסטרובר "ללא הומור היינו מתאבדים" היא מציגה כיצד בתקופת השואה, מופעים ספוראדיים של הומור בין אסירי מחנות הריכוז הנאבקים על חייהם, סייעו להם לא רק לשמר את צלם האנוש שלהם, אלא גם להביע התנגדות ומחאה כנגד סדרי העולם האכזריים שהושתו עליהם, ובתוך כך לעודד אותם להמשיך להילחם על חייהם. גם במחזה "עקומים", שנושא דימיון רב לסיפור האסירות המוצג בפרק, התעקשותם של צמד האסירים במחנה דכאו לממש בדרך-לא-דרך את מיניותם האסורה, תשוקתם ואהבתם, מוצגת כאמצעי התרסה ומרי משמר חיים, עד לסוף הבלתי נמנע שבו גדיעתה של האהבה מסמנת גם את סוף החיים עצמם.

      לא פלא, אם כן, שהחלטתה של שלפרד להמשיך לחיות שזורה בהחלטתה להתנגד. כשהיא מתעוררת במיטת בית החולים - ומבינה סוף סוף, אחרי מופע הסאדיזם הגלעדי שבנישואי ניק, שהיא לא אשמה באסונו של עומאר מן הפרק הקודם - היא בוחרת לומר לעוברה שטרם נולד "אני לא אתן לך לגדול במקום הזה. הם לא הבעלים שלך, והם לא הבעלים של מה שתהפוך להיות. אני אוציא אותך מפה. אני אוציא אותנו מכאן. אני מבטיחה לך", ואנחנו, כצופים, יודעים שגם אם שלפרד לא תצליח לברוח, ולמען האמת - אפילו אם היא לא תנסה, באמירה הזו לבדה יש מרד. ודי בכך כדי לתת לשלפרד, וגם לנו, קצת תקווה.

      סיפורה של שפחה עונה 2 פרק 5 (יח"צ , באדיבות HOT)
      מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)
      סיפורה של שפחה עונה 2 פרק 5 (יח"צ , באדיבות HOT)
      מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)
      סיפורה של שפחה עונה 2 פרק 5 (יח"צ , באדיבות HOT)
      מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

      העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.

      הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה.