פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וואלה, הפתעתם: הסרטים שהיו אמורים להיות גרועים, אבל התגלו כמוצלחים

      תקציר העלילה נשמע מופרך, הליהוק היה מפוקפק ולנו היו את כל הסיבות להאמין שהם יהיו גרועים במיוחד, אבל אז עלה המסך והתגלתה אמת הפוכה ונעימה. תמיד מדברים על הסרטים שאיכזבו, בוא ניזכר באלה שהצליחו איכשהו להפתיע לטובה

      וואלה, הפתעתם: הסרטים שהיו אמורים להיות גרועים, אבל התגלו כמוצלחים

      בין כל עוגמות הנפש שאיתן אנו נאלצים להתמודד בחיי היום יום, אפילו בילוי אסקפיסטי גרידא כמו הליכה לקולנוע וצפייה בסרטים נוהג כשלעצמו לספק אכזבות למכביר. אחת הסיבות לכך היא שחושינו מותקפים יום יום על ידי טריילרים, טיזרים, פוסטרים ואייטמים שגורמים להעלאת הציפיות שלנו מסרטים, גם אם לא באופן מודע.

      לכן, נתמקד הפעם בסרטים שעל הנייר היו אמורים להיות איומים ונוראים, בין בגלל עלילה מופרכת, או במאי/ציוות שחקנים מפוקפק, אבל בפועל הדהימו והתבררו כסרטים ראויים ואף מומלצים לצפייה. נעשה זאת בסדר כרונולוגי הפוך: מהטרי ביותר אחורה.

      סוגרים חשבון

      עוד לפני שיצא לאקרנים ב-2013 זכה "סוגרים חשבון" לקיתונות של בוז וערימות של ספקות מכל מי ששמע על הרעיון ללהק את סילבסטר סטאלון ורוברט דה נירו לסרט איגרוף. ציפינו לרוקי המזדקן נגד השור הזועם הגריאטרי או לקרב על קלנועית. כל הבדיחות היו נכונות לשעתן, מכיוון שעצם קיומו של הפרויקט הזה זעק פאתטיות.

      המוצר המוגמר התגלה בסופו של דבר כיצירה כנה, מצחיקה, מלאת חן ומודעות עצמית. דה נירו וסטאלון מספקים את תצוגות המשחק הטובות ביותר שלהם בעשור הזה, ואפילו קווין הארט, במנות קטנות, מזכיר לנו שהוא מסוגל להיות יותר מצחיק ופחות מעייף. במאי הסרט, פיטר סגל, עובד כיום על סרט בשם "ספגטי נגד נודלס", נשמע גרוע? שווה להמשיך לעקוב.

      סוגרים חשבון (יח"צ)
      עדיין צובטים את עצמנו כשאנחנו נזכרים שזה היה סרט יפה. מתוך "סוגרים חשבון" (צילום: יח"צ)

      Rampage

      הסיבה שסרטו של הבמאי הגרמני אווה בול הצליח להפתיע את הצופים וגם כמה מבקרי קולנוע בעלי יושרה, היא לא כי מדובר ביצירה שהצליחה להתעלות מעל קונספט מופרך, אלא פשוט מעצם העובדה שהסרט היה טוב, אפילו טוב מאוד. באמצע העשור הקודם בול נחשב לבמאי הגרוע בעולם, מעין אד ווד מודרני שכל תוצר שלו גרוע מקודמו. בול גילה נקודת תורפה אבסורדית בחוקי המס הגרמנים שלמעשה הבטיחו לו רווחים ותגמולים גבוהים יותר, דווקא ככל שסרטיו מצליחים פחות בקופות. הדבר הוביל לשרשרת של סרטים איומים ונוראים. הגרועים והידועים שבהם הם "בית המתים" ו"לבד בחשיכה".

      "Rampage" מ-2009 עוסק בצעיר אמריקאי דחוי המרגיש שכל העולם מפנה לו עורף ומחליט לנקום בכל דבר שזז. הוא עוטה על עצמו חליפת שריון מתקדמת, מתחמש מכף רגל ועד ראש ומתחיל לטבוח בתושבי העיירה שבה הוא מתגורר. הסרט נראה כמו עיבוד לאחד ממשחקי המחשב של GTA, אבל עושה זאת בצורה ביקורתית ותוך התייחסות ברורה למקרי הטבח ההמוניים המתרחשים בארצות הברית אחת לכמה חודשים. בקיצור, הפתעה נעימה מאוד.

      סוף שבוע אצל ברני

      שני חברים לא יוצלחים מוזמנים למסיבה בבית הקיץ של הבוס שלהם. הם מקדימים לאירוע ומגלים כי הבוס נרצח. מחשש שיואשמו ברצח, מחליטים השניים להעמיד פנים בפני אורחי המסיבה ושאר העולם שהוא עדיין חי. הם מזיזים אותו ממקום למקום, משוחחים עמו, וכמובן מרכיבים על פניו משקפי שמש. הרי איש לא יחשוד שהוא מת אם הוא מרכיב משקפי שמש.

      העלילה המופרכת גרמה למבקרים לקטול את הסרט, שיצא ב-1989, ולצופים להדיר את רגליהם ממנו. עם זאת, "סוף שבוע אצל ברני" הפך להיט בספריות הווידאו וקאלט שהגדיר דור שלם (כנראה הדור של אדם סנדלר). חוץ מזה, מעבר לסיטואציות הקומיות שעדיין מצליחות להצחיק גם היום (אם אתם לא מתים מבפנים), אפשר גם לחפור עמוק ולתת לסרט גם פרשנות חתרנית על יחסים בין מעמדיים וכניעה למרות.

      The Stuff

      לארי כהן התמחה בתסריטים חדים עם גימיקים יצירתיים שבדרך כלל החביאו בתוכם ביקורת חברתית כלשהי. גם כשעבד בהוליווד ("תא טלפון", "סלולר") וגם כשיצר משולי התעשייה ("God Told Me To", "Bone"), סרטיו תמיד נטו לכיוון מה שמכונה באנגלית "היי קונספט" - סרטים שאפשר לתמצת בקלות ושתלויים פחות בהתפתחות של הדמויות שבהם.

      ב-"The Stuff", אותו ביים ב-1985, הגימיק הוא כזה: שני אנשי עסקים ניו יורקים מוצאים מתחת לקרקע מאגר בלתי נגמר של חומר לבן, קציפתי וחייזרי. הם מגלים כי טעמו הוא אלוהי וממכר ומחליטים לשווק אותו כקינוח חדש לכל המשפחה. הבעיה מתחילה כאשר מתברר שאלו לא בני האדם שצורכים את המוצר - המוצר הוא שצורך את בני האדם. תושבי ניו יורק שמכניסים את החטיף לביתם, הופכים במהרה ליצורים דמויי זומבים שרק רוצים עוד ועוד מן החומר הממכר. "The Stuff" ניחן בערך בידורי גבוה, ואם לא די בכך, הוא משמש גם אנטי פרסומת לקוקה קולה ושאר הרעלים שאנו דוחפים לגופנו מרצוננו החופשי.

      Fiend without a Face

      סרט המדע הבדיוני שבעברית ניתן לתרגם את שמו ל"שד ללא פנים" הגיע ב-1958, בתקופת השיא של "סרטי המוח": תת-ז'אנר צ'יזי שפרח בשנות החמישים ועסק בדרך כלל במדענים יהירים המבצעים ניסויי מוח שיוצאים משליטה. חלק מהתוצרים המפורסמים בתת הסוגה הייחודית הזו היו "המוח", "המוח של דונובן" ו"המוח מכוכב ארוס". כמה חבל שהטוב בחבורה בכלל לא כולל את המילה מוח בשמו.

      נסו לעקוב אחר תקציר העלילה בלי למות מצחוק: סיפורו של מדען יהיר, המבצע ניסויים במוחו שלו עצמו משתי סיבות: א. כדי להשתמש בכוח המוח על מנת לדפדף בספר בלי להזיז ידיים. ב. כדי ליצור ישות בעזרת המחשבה בלבד. הניסוי, באופן לא מפתיע, יוצא משליטה ונותן דרור ליצורים בלתי נראים המורכבים רק ממוח מעופף המחובר לעמוד שדרה, והם מוצצים את מוחם של הקורבנות והופכים אותם לזומבים. הא, רגע, איך יודעים איך הם נראים אם הם בלתי נראים? רבע שעה לסיום הם פולשים לתחנת כוח, תגובת שרשרת גרעינית הופכת אותם לגלויים, ואז מתחילה החגיגה האמיתית.

      למרות הטירוף, "שד ללא פנים" הוא סרט מותח ומבדר. עשוי בצורה מוקפדת ועדיין לוקח את עצמו ברצינות מוגבלת. בקיצור, החיים לא תמיד מאכזבים.