בעצב תלדי בנים: בלוג "סיפורה של שפחה"

"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 6: נקמה בלי מילים

בתוך רפובליקה של אנשים שאין כל קשר בין המחשבות לדיבורים שלהם, נדרשת אישה אילמת כדי לבצע את מה שהיא מאמינה בו. בפרק שעסק כולו ביכולת לומר דברים מבלי להסגיר את הכוונה האמיתית מאחוריהם, האם באמת ניתן להאמין למישהו בגלעד? בלוג "סיפורה של שפחה"

  • סיפורה של שפחה
מגי אוצרי
יח"צ - חד פעמי

כמה אירוני שפרק שש מסתיים בכך שהאילמת מפוצצת את כולם. אולם שלם מלא באנשים שניחנו ביכולת דיבור ובכל זאת אין כל קשר בין המחשבות שלהם לבין המילים שיוצאות להם מהפה, בתוך רפובליקה שלמה של אנשים שאין להם שום יכולת לנהל שיחה אמיתית. כזו שבה אומרים מה שחושבים, ומקשיבים - באמת מקשיבים - לצד השני. אמנם שלגלן הייתה כבדת פה ולשון, שלא לומר גדועת לשון, אבל לפחות המעשים שלה דיברו באופן שהולם את המחשבות שלה. כך לפחות נראה. במקרה של סרינה, עדן והמפקד ווטרפורד נראה שגם אם יהיו להם תשע לשונות הם לא יצליחו לשוחח באמת עם איש. לעולם לא נדע מה האנשים האלה באמת חושבים.

ובאמת, מה עובר במוחה של סרינה? על מה היא חושבת? כשהיא מקבלת מרופא הנשים, שבודק את שלפרד המתאוששת במיטת חוליה, הוראה חד משמעית לדאוג לשמירת ההרמוניה בביתו, היא מראה חמלה כלפיה. "תרצי לראות?", היא פונה אל השפחה, כשהתינוק מתנועע על צג האולטראסאונד, ולעולם לא נדע אם זה מופע אמיתי של רחמים ואמפתיה כלפי האישה שנושאת את ילדה העתידי, או אולי עוד מניפולציה של אישה פצועה שתעשה הכל כדי לקבל לידיה תינוק בריא. ומה גורם לה להתהפך? כששלפרד בוטחת בה לרגע, ומבקשת ממנה לראות את האנה, מדוע היא כה נסערת? האם זה מכיוון שנכפה עליה להיזכר באכזריות שלה? בכך שהיא מונעת מאם לראות את בתה? וכשסרינה נזכרת בתקופה שבה הייתה אישה אלגנטית ודעתנית - כשהיא היא הייתה זו שהובילה את הפאוור קאפל סרינה את פרד - האם היא נזכרת בתקופה הזו בגעגוע או בזעם? בערגה וגאווה? או אולי בחרטה? "אתם רוצים שאהיה שקטה, אבל זה לא ישנה את מה שקורה במדינה הזו", היא אומרת לסטודנטים שקוראים לה "בוז", ומקימה משטר שבו חותכים לאנשים את הלשון כדי שיהיו שקטים, אבל זה הרי לא ישנה את מה שקורה במדינה הזו.

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 5: טעם החיים

לכתבה המלאה
האם יש אמת בחמלה הזאת? (צילום באדיבות HOT)

ובאמת, גם בחייה הקודמים נראה שסרינה מומחית בלהגיד הרבה, מבלי להסגיר שמץ ממחשבותיה האמיתיות. מגוללת תלי תלים של תיאוריות על גורל המין האנושי, כשכל מה שהיא באמת רוצה לומר זה "אני רוצה להיות אמא. אני נואשת". או ה"תהיה גבר", שהיא מסננת לעברו של פרד אחרי שנורתה ברחמה, כשמה שהיא בסך הכל רוצה לומר זה "אני מפחדת, ואני צריכה שתהיה חזק בשבילי". אבל המשפט שסרינה אמרה בפועל, כך נראה, נחקק על לוח לבו של פרד, ומאז הוא גבר, על כל הנגזרות האיומות שעולות מכך בגלעד, והיא אישה, על כל הנגזרות הנוראות יותר. האם סרינה מתחרטת שאמרה את המשפט הזה?

ועל מה פרד חושב כשהוא מביא לשלפרד תמונה של האנה - האם הוא באמת חומל עליה? האם איכפת לו מן האישה הזו, שחיה תחת קורת ביתו כבר זמן כה רב? ואם כן - מדוע הוא מזדרז לגבות ממנה אתנן באופן כל כך לא רגיש, כשהדמעות בעיניה טרם יבשו? אם אכן אכפת לו ממנה, מדוע אינו רואה אותה, אלא רק את גופה, כשידו מזדחלת בנכלוליות על שדיה?

ועדן, על מה היא חושבת כשהיא בוחרת לגלות דווקא לשלפרד, מכולן, שניק לא שוכב איתה - האם היא חושדת? וכשהיא מסננת איום סמוי לפיו תלשין על ניק, ורומזת שאולי הוא "בוגד מגדר", האם היא באמת מאמינה למילים שיוצאות לה מהפה? וכשהיא גונחת בהנאה כשניק סוף סוף שוכב איתה, מבעד לסדין עם חור, כמו בסיפורי האימים על חסידות גור, האם היא באמת נהנית?

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 4: בסוף המניאקים ישברו אותך

לכתבה המלאה
צריך להיות גבר (צילום באדיבות HOT)

בסוף הפרק הזה אנחנו נותרים עם הרבה שאלות בלתי פתורות, וכל שנשאר הוא רק לרחם על שלגלן האומללה. "מעט ורעים היו ימי שני חייה", אם נגנוב מעגנון. שלגלן - בעברה אישה נרקומנית שהתפרנסה מזנות - חיבבה את המשטר בתחילה, ואף איימה על שלפרד שמא תהרוס לה את הסיכוי לחיים נוחים (או, אם נדייק, פחות נוראים מחיי הזנות) כשפחה. היא, כמובן, חטאה את החטא הנורא מכל ברפובליקת גלעד, והעזה להגיד את שבמחשבותיה. על המשפט "אנחנו לא יכולות להרוג את ג'נין", היא שילמה בלשונה ונגזרו עליה חיים שלמים של אילמות, בלי חנינה. ניתן רק לתאר כמה נוראה הייתה שגרת יומה של אישה כזו, שלא יכולה לדבר, נאסר עליה לכתוב ולקרוא, והיא נאנסת מדי חודש. איזו מחשבה הנחתה את שופטיה כשגזרו עליה את הדין הזה על פני מוות? איזו נחמה חשבו שגלעד יכולה להציע לה, שתגרום לה לבחור בחיים כשהיא שרויה בבידוד האילם של מחשבותיה? שלגלן בוודאי ידעה שגם אם גלעד תיפול, עליה זה לא באמת ישפיע. היא לעד תהיה שרויה בשקט. לא מפתיע, אם כן, שבחרה לצאת מן העולם ברעש גדול.

הגלעדים, כמו הפלישתים בסיפורו של שמשון הגיבור, לא השכילו להבין שעדיף להרוג אדם מלהותירו חי כשאין לו מה להפסיד. כמו בסיפור המקראי של שמשון רודף השמלות והמתענג על יפי הנשים בחייו - שעיניו נוקרו על ידי הפלישתים ובכך, בפועל, נגרעה מחייו כל הנאה, ובאופן בלתי הפיך - גם שלגלן בחרה להתאבד ולקחת איתה את אויביה. ולמרות ששלגלן לא דיברה, ולא יכולה הייתה לדבר, עדיין אני יכולה להגיד לכם מה בוודאי חשבה ברגעיה האחרונים. היא חשבה: תמות נפשי עם פלישתים.

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 3: לחיות בלי ולא למות עם

לכתבה המלאה
האם עדן חושדת? (צילום באדיבות HOT)
מורחקים זה מזה (צילום באדיבות HOT)
מה עובר בדעתה? (צילום באדיבות HOT)

העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.

הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה. להאזנה לפודקאסט של מגי אוצרי בנושא "סיפורה של שפחה"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully