"אתה לא מבין שזה לא אותו הדבר? מה שאחרים מספרים ומה ששמי חתום עליו, זה שני דברים שונים! למה? מפני שזה השם שלי! מפני שלא יהיה לי שם אחר בחיי! ... איך אוכל לחיות בלי השם שלי? נתתי לכם את נשמתי, השאירו לי את שמי!"
- ג'ון פרוקטור, "ציד המכשפות" מאת ארתור מילר
בין כל שלל הידיעות שסיקרו את חתונתו של הנסיך הארי למייגן מרקל, לכדה את עיני ידיעה אחת, במסגרתה סיפרו על מוצאה המשפחתי של הכלה. מעט ידוע על שורשיה של מרקל מצד אימה האפרו-אמריקנית, דוריה רגלנד. מכיוון שעד שנת 1867 היו סבי סביה עבדים, לא היה כל תיעוד מסודר שלהם. כך, אחד מסבי סביה נקרא "עבד רגלנד", כי זה כל מה שהוא היה בעיני הממסד והשלטונות הלבנים באמריקה.
"עבד רגלנד".
אדם נולד וחי ומת, ואין לו אפילו שם בעולם.
הפרקטיקה של לקיחת השם מאדם כדי לדכאו היא פרקטיקה שגורה. "עבד רגלנד" הוא רק דוגמה אחת. המספרים על הזרוע באושוויץ הם דוגמה אחרת. גילוי השם שלנו מהווה רגע מכונן בהתוודעות אלינו. החשיפה שלו במהלך שיחה אקראית מהווה עליית שלב באינטימיות. דרגה נוספת של קירבה. מעבר מ"זרים" ל"מכרים". כשאנחנו שואלים אדם לשמו, על פי רוב, זו עדות לכך שהוא מעניין אותנו. שאנחנו רואים עתיד לאינטראקציה החברתית בינינו. כשהשם שלנו נלקח מאיתנו, נשללת מאיתנו, במידה מסוימת, היכולת ליצור קירבה כזו.
אדם שמהלך בלי שם בין הבריות, איזו אינטימיות עם זולתו יכולה להיות לו?
"מישהו יודע את השם שלה?", תוהה שלפרד בקול רם, כשהיא נוסעת עם השפחות האחרות מבית הקברות, לאחר שהשפחות שניספו בפיצוץ נטמנו שם. "מישהו יודע את השם של שלגלן?", היא שואלת. אף אחת אינה יודעת. בעיני השפחות, כמו בעיני שאר תושבי גלעד, שלגלן הייתה חסרת שם אמיתי. שלגלן הייתה שלגלן בדיוק כמו ש"עבד רגלנד" היה בסך הכל העבד של רגלנד. סביב שני אלו אנשים לא נזקקו לדבר מלבד ציון מקום ושייכות: השפחה של גלן והעבד של רגלנד. אלו לא שמות אלא קואורדינטות. לאנשים הללו לא היה עתיד ולא הייתה להם היסטוריה. לא קשרי אהבה ולא מאוויים. לא מוצא ולא שושלת.
גם מוירה ולוק רוצים שמות. בחוף המבטחים של אמריקה הקטנה, אי שם בקנדה, הם שומעים על פיגוע ההתאבדות של שלגלן, ומבקשים לדעת את שמות השפחות שנספו. בעוד שמוירה אינה מוכנה לסגת ולוותר, לוק (שהולך ומתברר כדושבאג אנוכי) נענה לבקשת ארגוני הסיוע להמתין למידע נוסף בביתו. "אני רוצה לדעת שהיא בסדר", אומרת לו מוירה, והוא משיב בפשטות "היא לא בסדר... היא חיה. את צריכה להאמין שהיא חיה".
מוירה מנצלת את השהות במרכז הסיוע כדי לעבור על תמונות של נשים שנספו בגלעד, בניסיון למצוא שם את ארוסתה אודט. כשפקידת הסיוע מציגה בפניה את ערימות הקלסרים, ביניהם קלסרים עם תמונות הילדים הנספים (נ.ב. - סנאפס, גלעד, הריגת ילדים זו אחלה דרך להגביר את הריבוי הטבעי!), מוירה נזכרת בילד שמסרה לאימוץ בהליך פונדקאות. היא מתחילה בתהליך חרף אזהרותיה של ג'ון שהיא עלולה להיקשר לילד, ובאמת, בעומקו של התהליך, מגלה שהמשימה לשאת ילד כדי למסור אותו לזרים אינה כה פשוטה. כשהתינוק נולד היא מתעקשת לתת לו שם, אפילו שיש סיכוי שהוא ישונה. היא קוראת לו גאווין. במעשה הסמלי הזה היא מעניקה לו זהות שתיחקק בתודעה שלה, ואולי יש בכך כדי להקל עליה את הפרידה.
באמצעות הסיפור הזה אנו גם למדים מי הייתה ארוסתה של מוירה - הרופאה הגינקולוגית שטיפלה בה לאורך ההיריון. לאחר שמוירה יולדת ומוסרת את הילד, היא נתקלת בה במקרה, וברגע שהרופאה מגלה לה את שמה הפרטי, והופכת עבורה מסתם "דוקטור" ל"אודט", אנו מבינים שבין השתיים נוצרה קרבה אמיתית. לבסוף, מוירה מאתרת את תמונתה בקלסר של הרוגים בלתי מזוהים, בין המוני תמונות של מתים חסרי שם, פעורי עיניים וחלולי מבט. ולמרות שאודט מתה, היא זוכה לחסד של אמת כשמוירה מחזירה לה את שמה.
אך הבה לא נטעה. הנטייה של המשטר הגלעדי למחוק את שמות החיים והמתים כאחד, אינה עדות לכך שאין לו חיבה מיוחדת לשמות. הוא פשוט מעדיף את השמות שלו מסודרים לפי שיטת ההגשה של סנאטור מקארתי, בליווי אצבע מאשימה. בדיוק כמו בשנות החמישים בארה"ב, או במחזה "ציד המכשפות" שצוטט למעלה (ושנכתב בהשראת המקארתיזם), גם בגלעד די בהטחת האשמה לא מבוססת או בקצה קצהו של חשד כדי לגזור דינו של אדם. יותר מכך, רצוי למי שנחקר שימסור שמות, אחרת יש סיכוי שהוא עצמו יעלה על המוקד.
שלפרד לומדת את הדברים הללו על בשרה כשהיא זוכה לביקור מן החוקר קושינג, שמבקש לדעת את שמות אלו שסייעו לה לברוח. "נלקחתי נגד רצוני", משיבה שלפרד, מבועתת. קושינג משיב באופן שנראה כמעט אירוני לאור העובדה שהוא עצמו מפתח בתקופה זו הרגל של קטילת מרתות לא חמושות באמצע הרחוב: "הרפובליקה שלנו תחת מצור. אין לנו את הפריווילגיה לספר סיפורי אגדות". שלפרד, שמזהה את האיום הנסתר בדבריו של קושינג, ממהרת לספר עליו לניק ולסרינה, שכורתים ברית כדי לתת לקושינג לטעום מן הקדרה שהקדיח בעצמו, ומוסרים את שמו לרשויות. אגב זאת, סרינה מקבלת טעימה מן הכוח שנלקח ממנה עם עליית המשטר הגלעדי, וממנה את עצמה - בניגוד לכללים המפורשים של גלעד - למחליפתו (הזמנית?) של בעלה, ואת שלפרד לעוזרתה.
במקביל, אי שם בקולוניות, ג'נין ואמילי זוכות לכך ששמן יוקרא מתוך רשימות של נשים שמוחזרות מן הקולוניות לתפקידן הקודם כשפחות. ג'נין ואמילי, יחד עם אחרות ששמן הוקרא, נשלחות חזרה אל החיים כדי למלא את נעליהן הריקות של השפחות שנספו בפיצוץ בבית רחל ולאה. כשג'ון נתקלת בשתיהן במהלך סיבוב הקניות שלה, היא כה נרגשת שהיא ממהרת לגלות לאמילי את שמה, ומעודדת בכך את שאר השפחות לעשות את אותו דבר. ברגע המרגש הזה, השפחות כאילו מתוודעות אחת לשניה מחדש, הפעם כבנות אדם עם עבר, שורשים ומוצא.
אגב, לשלגלן קראו לילי פולר.
שם יפה, הלא כן?
העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.
הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה. להאזנה לפודקאסט של מגי אוצרי בנושא "סיפורה של שפחה"
