בנאום מצמרר, זמן קצר לאחר השבעתו, אמר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי העיתונות, כלומר תעשיית ה"פייק ניוז", היא האויב של העם האמריקני. "זה מה שהם", הוסיף כדי לא להשאיר מקום לספק, "הם אויבי העם". דבריו זכו לתשואות. מדינאים וכלי התקשורת ניהלו תמיד יחסים מורכבים, ובכל זאת המתקפה של טראמפ על כלי התקשורת חריגה בעולם הדמוקרטי במידת הבוטות שלה, ובעצם כמעט בכל מובן. בעיני טראמפ ומיליונים מתומכיו, כלי התקשורת מונעים מאג'נדה סמויה, מהטיה פוליטית (ליברלית) בוטה, ומטינה אישית כלפי אנשים כמוהו ומה שהם מייצגים. לטענתו של טראמפ - אדם שנתפס בשקר מדי פעם ופעם - התקשורת מסלפת את המציאות כדי לקדם את תפיסת עולמה, בניוד כביכול לסטנדרטים של הציבור. הוא אינו מכיר בחשיבות של תקשורת חוקרת, נוקבת וביקורתית, ולא מזהה אצלה ענייניות כלשהי. כמו שישראלים יודעים מקרוב, הוא אינו המנהיג היחיד שסבור כך.
בתוך האקלים הזה יצאה ליז גרבוז, במאית שהייתה מועמדת לאוסקר על סרטה "מה קרה, מיס סימון?", לצלם את מה שאמור היה להיות חומר גלם מהסוג הטוב ביותר שקיים: הצצה חופשית לתוך הלוע המבעבע של העיתון החשוב והמשפיע בעולם, "הניו יורק טיימס" (כלומר: "היו יורק טיימס הכושל" בטראמפית). לאורך סדרה של ארבעה פרקים, "הרשות הרביעית: לסקר את טראמפ" (yes דוקו ו-STINGTV) מלווה את בכירי המערכת, אנשי דסק החדשות, הכתבים בוושינגטון וההנהלה מתמודדים עם מה שעורך העיתון כינה "הסיפור הגדול ביותר של השנים האחרונות": עלייתו של טראמפ לשלטון.
תומכי טראמפ עשויים היו לצפות לראות כאן מערכת עיתון שפועלת באופן "ממומן ומתוזמר" שמנהלת קמפיין אישי ורווי שנאה לנשיא האמריקני ומה שהוא מייצג; ואילו מתנגדיו אולי היו מעדיפים לראות דברים דומים רק באור חיובי ואחר, כלומר מערכת שמנהל קמפיין אידיאולוגי ורווי שנאה לנשיא האמריקני ולמה שהוא מייצג. אלא שהסדרה "הרשות הרביעית: לסקר את טראמפ" מתעקשת כי המציאות היא אפורה הרבה יותר: היא מציגה את העורכים מתלבטים בשאלות של מסגור עיתונאי, בוויכוח על הכותרות הנכונות, בדיון מנומס על מהותו של סיקור הוגן. מעט מאוד ברנז'ה, מעט מאוד על עתיד העיתונות בעידן של "פייק ניוז", מעט מאוד אקשן של דסק חדשות. רק אנשים מקצוענים שעושים את עבודתם, אפור ככל שזה נשמע.
מבחינה עיתונאית, זה המסר הנכון: עיתונאים הם אנשי מקצוע שאמורים לפעול אך ורק על פי שיקולים מקצועיים, וחובתם לשמור על גבול בין "הסיפור" וצדדיו העיתונאיים ובין כל דבר אחר. הסדרה מנסה לפרוץ מעט לחייהם האישיים של גיבוריה, ואז היא גם שומעת מהם על דעותיהם, תסכוליהם או הדילמות שמעסיקות אותם. תסכול אמיתי ממושא הסיקור שלהם נשמע רק לעתים נדירות. כך הסדרה רוצה להראות את העיתונאים לא כדמונים עם קצף על השפתיים, אלא כאנשים רגילים שקמים לעבוד את עבודתם, כמו מגי האברמן, "הכתבת לענייני טראמפ", שעוצרת פודקאסט כדי לדבר בפייסטיים עם הילד שלה, אליו היא מתגעגעת, אבל גם מעידה על עצמה שהיא לא יודעת להפסיק לעבוד. מי שמחפש גיבורי-על או נבלים חסרי מצפון, מוטב שילך לראות את "הנוקמים".
הפרק הראשון - שמתחיל באנשי המערכת מביטים בהשבעה של טראמפ ופניהם אומרות הכול - מכסה את מאה הימים הראשונים לשלטון הנשיא, מאה ימים של גלגל חדשות שאינו פוסק לרגע: פיטורים, חקירות, ובעיקר הרבה ציוצים. האירועים האלה התרחשו לפני כשנה, אבל נראים כמו לפני עשור בקצב הדרמה של וושינגטון. במערכת ה-NYT עוקבים אחרי הרצף וכל הזמן מנסים לנתח: האם הנאום הזה הוא נשיאותי? האם המסר אפל? מה המשמעות של הצעד ואיך הוא משתלב ב"סיפור". והעיסוק ב"סיפור" מגלה מדי פעם שמערכת היחסים בין המסקר למסוקר אינה כה סטרילית: הוא מגלה שהתקשורת בנתה את טראמפ כסלב עסקי, כדמות שבעיתונים הצהובים של ניו יורק שמחו לראיין בכל הזדמנות כי זה תמיד יוסיף צבע, אלמנט שזכה לכינוי "טראמפ של עמוד 6"; הוא מגלה שלמרות מה שאומר הנשיא האמריקאי על העיתון, הוא שומר ישירות על קשר עם מערכת הניו יורק טיימס ומדבר איתה. שני "הצדדים" מכירים זה בזה ומהופנטים זה מזה.
אבל אלו רק סדקים. רוב הזמן, "הרשות הרביעית: לסקר את טראמפ" מתנגדת לדרמה, מסרבת להיכנס לעימות ולשבור כלים, גם כשנחצים קווים אדומים. אלא שהגישה הכל כך יבשה הזאת, המתעקשת שסיקור טראמפ הוא מקצועני וטכני, עושה אולי שירות טוב לאתוס של הניו יורק טיימס, אבל שירות גרוע לסדרה. ההתנהלות כל כך מפוהקת, עד שזה נראה כמעט בלתי אמין. מי שעבד במערכות תקשורת יודע שהן גופים יצריים, שנלחמים לתפקד תחת לחצים עצומים בכל רמות העבודה. לבד מוויכוחים בודדים בין הדסק בוושינגטון למערכת בניו יורק וקצת תחרות עם המתחרים בוושינגטון פוסט, "הרשות הרביעית" מציגה מערכת שלא מתרגשת מדבר, גם לא מהשלהוב האמיתי מאוד של הקהל האמריקני נגד התקשורת או מסכנות אמיתיות לדמוקרטיה האמריקאית ופועלת באותן אנרגיות של מחלקת המים בעירייה. גם לעיתונאים מגיע דימוי טוב יותר.
ומי שציפה ליותר אקשן מהסדרה הזאת, ובכן, כדאי שיידע: זה FAKE NEWS.
