לפעמים הטלוויזיה היא מטאפורה לעצמה: במהדורה של "לפני החדשות" (רשת 13) ששודרה אמש, בפינה של סיפורים מבודחים ותמוהים מהעולם, סיפרה כתבת התוכנית סיוון אברהמי על קמפיין מימון המונים חדש: הוא נועד לגייס כסף לעצם אלקטרונית לשעשוע הכלב הביתי, שניתן להפעיל מן הטלפון. לחילופין, במילים שלה, אפשר גם פשוט ללכת למחשב ולנטפליקס, להפעיל את העצם על מצב אוטומטי והיא כבר תשעשע את הכלב בעצמה. לכאורה, מדובר במוצר שעשוי לשעשע ולגרום הנאה במערכת היחסים בין האדם וידידו הטוב ביותר, אך למעשה היא מעודדת ניכור ואדישות של בעל הכלב כלפי בעל החיים. יותר מכך, באפשרות להפעיל מצב אוטומטי ולכבות את מערכת היחסים האמיתית הזאת, את השכל ואת האינטראקציה, ולאפשר בידור שפוטר את המשעשע והמשועשע מכל סוג של מאמץ או אכפתיות, יש גם משהו מפחיד. בידור אוטומטי, שלא דורש מחשבה או מעורבות - זה נשמע כמו משהו שמציעים לנו יותר מדי בטלוויזיה המסחרית בישראל.
"לפני החדשות" עם אודי סגל שייכת כידוע לסוגת תכניות האקטואליה הרכות, הממחזרות את עיקר חדשות היום באווירה קלילה יחד עם קצת פיקנטריה מעולמות תוכן אחרים והרבה קידום של הזכיינית. ראוי להדגיש ולומר, שהיא מוצלחת במגבלות הז'אנר שלה, אלא שהן רבות. הססמוגרף של התכנית עולה ויורד יחד עם המנחה שלה ואזורי הנוחות שלו. לסגל, כתב ופרשן ותיק ומוערך, יש די ניסיון מול המצלמה כדי להחזיק שיחות מעניינות ואת האינסטינקטים להוציא כותרות גם משיחות מהירות עם פוליטיקאים מנומנמים. בחלק האקטואלי של התכנית, בזמן ראיונות עם דמויות כמו אריה דרעי ואבי גבאי, ניכר שהוא עירני, חד ונהנה. הוא משך את השיחה עם המרואיינים כרצונו ואפילו טמן להם כמה מלכודות ידידותיות. אך ככל שהאקטואליה דועכת ועוברת לחלקים הקלילים יותר בתכנית, נראה שסגל מאבד עניין וריכוז, ואיתו הספינה כולה.
המעבר בין האקטואליה הרכה למדור הכלכלה והצרכנות מביא את תחילת החריקה, את המעבר של התכנית למצב טייס אוטומטי או, אם תרצו, הפעלת העצם האוטומטית. התכנית מאופיינת בשיחות קצרצרות ואייטמים מהירים, ושוקעת במהרה לחילופי כותרות זריזים בפינג פונג בין המגיש לפאנל, עם מינימום המידע ומקסימום "השורה התחתונה". המסר ברור: הציבור יגע מהסברים, תנו לו את הכותרת ושלחו אותו לישון. כך אפשר לדון ב"קרינה כחולה", מושג שמוסבר לצופים בעיקר באמצעות הסכנות לעין שלנו ("היא גורמת לאנשים דברים מאוד לא נעימים", כלשון אחד המרואיינים בכתבה), או לסכם במהירות האור את מצב שווקי הדיור והתעופה. אפשר לסמן V.
החלק השלישי של התכנית נקרא "הקבינט" - שם מאוד רציני בשביל שיחה על כלום - ועיקרו קידום נטול בושה של תכני רשת כמו "האח הגדול", למקרה שפספסתם חלילה או שתפספסו אותם. ל"קבינט" אין יומרה לספק לצופים מידע חשוב או שימושי, אלא רק להמשיך להעביר בקצב המסחרר של התכנית עוד דימויים, סרטונים, כותרות וסיפורים של שלושה משפטים - מבלי להעניק לאף אחד מאלו משמעות גדולה.
סרטון קצר על פנסיונר רוסי בן 71 שמנקה את עירו לכבוד המונדיאל ("סיפור מהמם"); קוסמונאוטים הבועטים בכדור המונדיאל בלי שכוח המשיכה פועל עליהם; נוסע שנרצח בזמן נסיעה באובר על ידי הנהג - הכל נספג לתוך קולאז' משועשע וחסר משקל ועומק. כשהמונדיאל והמצב הביטחוני, מחירי הנדל"ן ורצח של נוסע נשפכים יחד לאותו מיכל ובאותה הנשימה, אז לאף אחד מהם אין משמעות. זה לא דיון בתכנית אקטואליה, זאת מסיבת יוטיוב שצועקת "צפו צפו צפו צפו".
"לפני החדשות" רוצה להיות הרבה דברים: תכנית אקטואליה רכה אך רצינית, מהדורה מכינה לקראת החדשות, "הצנרת" בלי האקטיביזם ו"חדשות הלילה" בלי חברת החדשות, ובתוך המיש-מש הזה חדשות היום מושטחות לכדי המינימום שצריך לדעת ולשפוך אחר כך בבחינת הבגרות. אפשר לעבור ככה את הבחינה, אבל מה בכלל נשאר אחר כך? "לפני החדשות" לא צריכה להיות תכנית תחקירים נשכנית, רק להשליך לצופים שלה יותר מאשר עצם אלקטרונית.
