אמנון לוי אינו נראה כתמול שלשום. איך נוהג להמהם לאחרונה יאיר לפיד? "קרה לו משהו". לוי הוא עיתונאי חיוני בשני המובנים של המילה: חשוב - בזכות המבט הראשוני ומאיר העיניים שלו לעבר מקומות שאחרים כלל לא מסתכלים עליהם; וגם חיוני במובן חי: העירנות שלו ויכולתו לשים לב לפרטים ולהגיב עליהם בחדות. אלא שנדמה שאל התוכנית של "פנים אמיתיות" (ערוץ עשר) שהוקרנה אתמול (חמישי) הוא הגיע כבוי במיוחד. גם הסיפור שהובא, על הילד הדרוזי הקטן שהתחיל משום מה לדבר דווקא אנגלית מבלי שאיש יבין כיצד או מדוע, לא היה חיוני בשום צורה.
לוי וצוותו נסעו לרמת הגולן כדי לבדוק את המקרה המוזר. דרוזים רבים מאמינים בגלגול נשמות, וכך גם מוסגר הסיפור. כביכול הוצג לנו תחקיר: הוצגו אחות ואחראית חינוכית (שתיהן נשים יהודיות) שבאו במגע עם הילד והשתכנעו, וכן קלינאית תקשורת מומחית (נציגת המדע) שלא הצליחה לזהות את מקור התופעה. אלא שיותר מאשר שצוות "פנים אמיתיות" ביקש למצוא הסבר הגיוני, הוא התענג על ההסבר הלא-הגיוני על פניו. המרואיינים נשאלו שוב ושוב אם הם מתחילים להאמין בגלגול נשמות, או אם ייתכן שלא מדובר בגלגול נשמות. הרעיון אומץ בהתלהבות כזו על ידי התכנית, עד שהדברים הגיעו עד כדי ראיון רציני לחלוטין ולא ביקורתי עם מתקשרת.
עוד בנושא:
תחקיר הזמר הים תיכוני של אמנון לוי היה שטחי ומבזה
אמנון לוי ומירי רגב עולים למתקפה
זאת לא ממש ספקנות, זו התמסרות. נכון, המדע אינו יודע הכל. כל חוקר מכל תחום יודע לומר שלתאוריות יש חורים ומגבלות, והן אינן מסבירות כל תופעה. אלא שאם תופעה אינה מוסברת על ידי המדע, אין זה אומר שההסבר הלא-מדעי, האמוני, מוכח. בלי לזלזל באמונותיו של איש, הרי שאמונה היא דבר סובייקטיבי, שלא ניתן להוכיח או להפריך. תכנית תחקירים לא אמורה להצדיק אמונה או להוכיח אותה, אלא לספק תשובות, להציע פתרונות והקשרים. איש אינו מצפה מאמנון לוי להוכיח את חציית ים סוף, ואם תחקיר יוביל אותו למסקנה שהוא אכן נחצה, יתכבד ויעבור לסוגה טלוויזיונית אחרת.
יש מה לדון באמונות בטלוויזיה באופן ביקורתי ורגיש, לנסות ולהבין מה המשמעות שלהן עבור הקהילה, אלו השלכות מעשיות וערכיות יש להן, מה הן יכולות לקדם ומה הן עשויות לסכן - אלה רק דוגמאות בודדות לשאלות שתחקיר יכול לתת להן תשובה. השאלה אם נשמתו של אדם מדרום לונדון התגלגלה באמת לגופו של ילד מצפון הארץ אינה שייכת למשפחה הזאת. זה סיפור שהתחקיר אינו מעניק לו שום עומק משום סוג.
וזאת הצרה האמיתית עם "פנים אמיתיות": היא מתמכרת לביזארי, לחריג, לצהוב ולסנסציוני במסווה של מסע עיתונאי אחרי האמת ובזמן שהיא עוסקת במושאיה באופן שטחי לחלוטין. במקום לכבד אותם בדיון ענייני, היא הופכת אותם למופעים בקרקס של טריקים ומוזרויות ומהפנטים וליצנים; קרקס שהתגלגל אל תוך גופה של תכנית תחקירים בפריים טיים ואיש אינו מבין כיצד או מדוע.