פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "קראו לי חולה נפש, אמרו שירדתי מהפסים, איימתי להתאבד": ריאיון עם הבמאי גלעד אמיליו שנקר

      קצת אלמודובר, קצת קניבליזם, קצת טים ברטון - "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" הוא סרט שכמותו עוד לא ראינו בארץ, וגם יוצרו חריג בנוף המקומי. בריאיון מיוחד, הוא מספר למה ירון דקל פיטר אותו וקרן מור שנאה אותו, ומגלה מה מקור חיבתו למירי רגב

      "קראו לי חולה נפש, אמרו שירדתי מהפסים, איימתי להתאבד": ריאיון עם הבמאי גלעד אמיליו שנקר

      לפני שמונה שנים ישב הקולנוען גלעד אמיליו שנקר עם סיגל ראש, חברת נפש והמוזה שלו, וכמיטב המסורת שלהם, היא הגישה לו שניצלים שהכינה. הוא שאל אותה מה קרה לבחור שהתרועעה עמו סמוך לאותה תקופה ותהה הוא נעלם. חברתו, בתגובה, חייכה חיוך מסתורי, הצביעה על השניצל ואמרה - "הנה, הוא פה".

      בגלל שמדובר באישה כל כך מיוחדת, שנקר האמין לה לרגע, ונתקע לו השניצל בגרון. באותו רגע בו כמעט נחנק ממנו, גמלה בלבו ההחלטה - לצלם סרט עלילתי באורך מלא על נשים שנפגעו מן המין הגברי, וכנקמה נוהגות לחטוף גברים, להפוך אותם לנקניקיות ולמכור אותן בלונה פארק. היום (חמישי), שמונה שנים לאחר שיצא למסע, מגיעה לאקרנים תוצאת ההחלטה הזו: "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", פנטזיה אפלה אותה יצר יחד עם יוסי מאירי. שיהיה בתיאבון.

      בהשראת אותה אפיזודה עם השניצל, מציג כאן שנקר את סיפורה של כת נשית סודית, שאת החברות בה מגלמות כמה מן הטובות בשחקניות הארץ: קרן מור, חנה לסלאו, ליא קניג, אניה בוקשטיין ורזיה ישראלי. כולן כבר לא מאמינות באהבה, והגברים בחייהן הם לא יותר מאשר מטרות ציד. מדי שבוע, חוץ מלהתפלמס על ספרות, הן מתחרות מי תצליח להביא שולחן טרף אטרקטיבי יותר. אחת מהן (מור), שכבר אינה צעירה, חייבת לנצח בתחרות השבועית כדי לעלות דרגה במסדר לפני שיהיה מאוחר מדי. היא מצליחה לפתות גבר שנראה מושלם לשם כך (יפתח קליין), אבל אז מתברר כי הסיפור הזה הרבה פחות פשוט ממה שנדמה לה.

      אם מותר להיתלות באילנות גבוהים, אפשר לומר כי כדי להציג את הסיפור הזה, מערבב שנקר קצת עגנון, קצת אלמודובר וקצת טים ברטון - וכך יוצר קדרה מהסוג שממש לא נהוג לראות בקולנוע הישראלי. לכן, לא היה קל לבמאי להרים את הפרויקט, ועברו שמונה שנים מיום הגייתו ליום הגעתו לאקרנים. זאת, על אף שברקורד שלו יש את הסרט הקצר "לבן", שקטף שלל פרסים בינלאומיים בתחילת העשור.

      המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה (יח"צ , בת כהן)
      בלי רהיטים מאיקאה. גלעד אמיליו שנקר בצילומי הסרט (צילום: יח"צ, עודד וגנשטיין)

      בריאיון לקראת צאת הסרט, מספר שנקר כי הגיש את התסריט לקרנות לא פחות מ-16 פעמים - ונדחה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, הבין שאין מנוס אלא להפעיל קצת מניפולציות רגשיות על נחמן אינגבר וגיורא עיני, שהיו בזמנו שתי הדמויות המרכזיות ביותר בקרן רבינוביץ'. "בכיתי לנחמן, ולגיורא אמרתי - 'אם אתה לא נותן לי כסף, אתאבד'", מספר שנקר. בסופו של דבר, הוא קיבל מאה אלף דולר. זה הצטרף לסכום נוסף שגייס בעצמו, אבל עדיין היה מדובר בהון זעום ומגוחך במונחים בינלאומיים.

      למרות זאת, הסרט מרשים ביותר, ודלות ההפקה אינה ניכרת בו. לא פלא אם כך שהיה מועמד לשישה פרסי אופיר, וזכה בשניים: על האיפור (שירי שמשה) ועיצוב התלבושות הטובים ביותר (מאיה לבבויץ'). העיצוב האמנותי גם הוא מרהיב, ומשכיל לקחת אותנו למחוזות שאינם שכיחים בנופי הקולנוע המקומי: טירות רחבות ידיים, ספריות קודרות וכך הלאה.

      הדרך לכך, מן הסתם, לא היתה פשוטה. שנקר מספר כי ניגש למפיק הסרט, מארק רוזנבאום, שלקח אותו תחת חסותו, ואמר לו כי הוא רוצה לצלם אותו באולפן, כמו בהוליווד, כמו שטים ברטון עושה. "אתה טים ברטון?", צרח עליו איש הקולנוע האגדי בקולנוע הרועם, "אתה לא טים ברטון, אתה אולי דמות בסרט של טים ברטון. אתה רוצה לעשות משהו כזה ב-400 אלף שקל? אתה חולה נפש".

      שנקר לא ויתר, ובסופו של דבר מצא אולפן גדול ונטוש, אך גם מעלה אבק, שהיה צורך לעשות בו הדברה נגד יונים לפני תחילת הצילומים. את הקוליסות השלימו בזכות שאריות מהעונה הראשונה של "זגורי אימפריה", וכך אפשר היה לצאת לדרך. ברוכים הבאים לישראל.

      באופן שהוא גם כן חריג יחסית לתעשייה המקומית, לא ברור באיזה תקופה מתרחש הסרט וגם לא באיזה ארץ. למעשה, חוץ מהשפה העברית והשחקניות המוכרות, אין בו איזשהו סממן המצביע על כך שהוא ישראלי דווקא, ואפשר לדמיין אותו בהונגריה של שנות החמישים, למשל.

      המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה (יח"צ , דניאל קמינסקי)
      קשה איתה, אי אפשר בלעדיה. קרן מור בסרט (צילום: יח"צ, דניאל קמינסקי)

      "זו אגדה אפלה, והמהות של האגדות היא שהן 'היו היו פעם'", אומר על כך שנקר. "המשפט הזה, 'היה היה פעם', מפעיל את הדמיון, ואני מאמין בזכותו של כל צופה, גם הישראלי, להפליג בדמיון. לכן עבדתי קשה מאוד לנתק את הסרט ככל האפשר מן ההוויה המקומית, וכמעט את כל מה שיש בו - בנינו במו ידינו. אין בו רהיטים מאיקאה, למשל".

      גם את הספרייה המפוארת שבסרט, בנו שנקר ואנשי צוותו במו ידיהם, זאת לאחר שהבמאי התאכזב כי אין בישראל את מה שחיפש. "אם יש סיבה לעזוב את הארץ ולעבור לצ'כיה, זה כי אין פה ספריות מהודרות", הוא אומר על כך באכזבה. "לא היתה ספריה בישראל שלא ביקרתי בה, ואפילו שאנחנו עם הספר, אין פה אחת שהיא מהודרת באמת. לכן, בנינו ספרייה בעצמנו, בהשראת זו ב'שבעה חטאים', רק שאנחנו עבדנו בתקציב של עשרים אגורות".

      תפקידו של המעצב האמנותי היה מן הסתם אחד החשובים בסרט. הדרישות לתפקיד, מבחינתו של שנקר, היו בסיסיות -"להיות פסיכופט". הוא נפגש עם עשרות מועמדים, ובסופו של דבר איתר את ג'ון יהונתן יעקבי, עוד לא בן שלושים, אבל עם נכונות להתאבד בשביל התפקיד. "העבודה שלו היתה מדהימה, אבל כל העולם היה נגדו בגלל המגבלות בהם פעלנו, אז עדיין אי אפשר היה לצאת איתה לאקרנים", מספר הבמאי. "ישבתי עם יוסי מאירי, עברנו על כל שנייה ושנייה בסרט, וצבענו ועיבדנו אותה מחדש. למעשה, אפשר להגיד ש'המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה' נעשה בעבודת יד".

      ולאורך כל הזמן הזה, לא ניסו לעצור אותך באמירה ש"מה הטעם לעשות כזה סרט בישראל? מי יקנה את זה? מי יראה את זה?"

      "כל פעם שאלו אותי איך אפשר להציג סיפור כזה בצורה אמינה, ונתתי כדוגמה את 'המספריים של אדוארד', אחד הסרטים האהובים עליי. איך אפשר לעשות סרט על גבר שבמקום ידיים יש לו מספריים, ולצפות שהקהל ינהר לקולנוע? עובדה שהמונים נהרו. טים ברטון הוא המודל לכך שאפשר לבנות עולם שלא קיים במציאות, וניתן להאמין לו ולהתרגש ממנו".

      ולא ניסו לשכנע אותך לקצר את השם של הסרט? הרי מי יבוא לקופה ויגיד "אפשר כרטיס ל'מועדון לספרות יפה...."

      "'המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה' זו השורה הראשונה שכתבתי בתסריט. מבחינתי, בכלל לא היה ספק שזה צריך להיות השם. מארק ניסה להוריד אותי מזה. הוא אמר לי 'ירדת מהפסים, זה שם לא מסחרי', אבל שכנעתי אותו, וכרגיל בזכות טים ברטון. בתקופה בה התחלנו לעבוד על הסרט, הוא הוציא את 'המעון של מיס פרגרין לילדים משונים'. אמרתי למארק - אם אולפן הוליוודי מוציא סרט בשם כזה, גם אנחנו יכולים".

      חנה לסלאו, אניה בוקשטיין, קרן מור (רפי דלויה)
      נקניקיות ולא להיות. כוכבות הסרט בהקרנת הבכורה שלו (צילום: רפי דלויה)

      נוסף לטים ברטון, אב רוחני אחר של שנקר הוא פדרו אלמודובר. הבמאי הישראלי, שמוצאו בוונצואלה, גדל על המאסטר הספרדי ובהשראתו, מקפיד להציב נשים במרכז תסריטיו. "אין סיכוי שאכתוב על גברים, זה לא מעניין אותי", אומר הקולנוען הצעיר. "המוח של הגבר? זה לא מעניין. לעומת זאת, עולמן הסוער של נשים מסקרן אותי מאוד".

      היו כל מיני תגובות לסרט, ובהן גם כאלה שטענו כי הוא מיזוגני או שוביניסטי.

      "הרבה חושבות שהוא פמיניסטי, כולל השחקניות שלי כמובן, אבל היו מי שאמרו לי שהוא שונא נשים, ואני לא מבין איך אפשר להגיד את זה. ביום האחרון של פסטיבל חיפה, תפסה אותי קולנוענית בינלאומית שהיתה בין השופטות של התחרות הישראלית. היא קטלה לי את הצורה ואמרה לי שהסרט שוביניסטי. עניתי לה - 'יש לי שאלה, ותעני לי בכנות. אם על הסרט הזה היתה חתומה אשה, מה היית אומרת?' היא התחילה לגמגם, ואז אמרתי 'I rest my case'.

      ולעומת זאת, איזה תגובות כן ריגשו אותך?

      "הכי ריגשה אותי התגובה של ההורים שלי. אנחנו משפחה פתוחה, בה מדברים על הכל, ואחרי הסרט הקצר שלי, 'לבן', אמא ואבא שלי לא התביישו להגיד לי שהם שונאים אותו. הפעם, לעומת זאת, הם אהבו את הסרט מאוד, וגם המליצו לכל החברים שלי לראות".

      התגובות בעולם שונות מאשר בישראל?

      "זה מעניין: בהקרנות המוקדמות שהיו בישראל, למשל בפסטיבל חיפה או במסגרת האקדמיה הישראלית לקולנוע, הקהל צחק לא פעם. לעומת זאת, בהקרנה שהיתה בגרמניה, לא צחקו ולא חייכו אפילו פעם אחת. אני חושב שזה בגלל המטען של קרן מור וחנה לסלאו, שבארץ ישר מקשרים אותן לקומדיה, אבל באירופה לא מכירים אותן בצורה הזו. גם אני כמובן לא חושב עליהן בהקשר קומי, אלא פשוט בהקשר של שחקניות מדהימות".

      כתבת את התסריט במחשבה עליהן?

      "כתבתי את התסריט לכל אחת ואחת מן השחקניות בסרט ובהתחלה גם קראתי לדמויות בשמן, אפילו שאת רובן לא הכרתי אישית. לא היה לי קשה לגייס אותן לפרויקט והן הסכימו לעבוד בסכומים מגוחכים. הסיבוך היחידי היה למצוא זמן שבו כולן יהיו פנויות".

      הדומיננטית מכל היא קרן מור - לא סתם השחקנית הראשית, אלא מי שנמצאת על המסך ב-99.9 אחוז מהסצינות.

      "העבודה עם קרן היתה תהליך לא פשוט, לשנינו. אני אגיד לך את האמת, בתחילת הדרך הרגשתי שהיא שונאת אותי ושונאת את התסריט. הבנתי מאיפה זה הגיע: היא שחקנית שפועלת במסירות מלאה, ומקפידה על כל מילה ועל כל אינטונציה, והיא גם שומרת על עצמה, ופחדה מחוסר הניסיון שלי ומן העובדה שעוד לא עשו סרט כזה בישראל. כמה ימים לפני הצילומים, כשהרגשתי שאני לא יכול לעבוד איתה, כתבתי לה מייל מאוד קשה, שהיו יכולות להיות לו השלכות מאוד דרמטיות על הפרויקט כולו. היא קראה לי לפגישה ואמרה 'אני אוהבת אותך ואוהבת את הסרט. אני איתך באש ובמים, וכמו שהייתי קשה לפני הצילומים, מרגע שתצעק 'אקשן', אהיה הכי רכה והכי פרטנרית, וכך היה".

      בצד שמות שאנחנו כבר רגילים לפגוש בסרטים מקומיים, כמו קרן מור וחנה לסלאו, הענקת תפקיד מרכזי לרזיה ישראלי, שחקנית ותיקה ומעולה שעד כה לא קיבלה הרבה הזדמנויות בקולנוע הישראלי.

      "שיתוף הפעולה ביני לרזיה התחיל בסרט הקצר שלי, 'לבן'. זו היתה הפעם הראשונה שעבדתי עם שחקנית מקצועית, והיא לימדה אותי להיות במאי. אמרתי לה אז שהיא תשחק בכל סרט שאעשה, ועמדתי בהבטחה. אני עובד כעת על שלושה סרטים נוספים, ומבחינתי היא תשחק גם בהם. אני מת עליה. יש לה פנים מיוחדות להפליא, שמשלבות מתיקות ואפלוליות, וזה מסעיר ומטריף אותי".

      המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה (יח"צ , דניאל קמינסקי)
      מתוקה, אפלה, מטריפה. רזיה ישראלי בסרט (צילום: יח"צ, דניאל קמינסקי)

      נוסף לפועלו כיוצר, יש לשנקר רזומה ולוח זמנים עשיר ועמוס. הוא כיהן בעבר כמנהל התוכניות של גלי צה"ל וכיום משמש סמנכ"ל התוכן של הזאפה. נוסף לכך, אפשר לראותו בשנים האחרונות מנחה את "חי בסרט", התוכנית המצוינת של הטלוויזיה החינוכית, שערכה לא יסולא בפז, העוסקת בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי.

      שנקר, שברשותו שני תארים בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב, מודה כי יש לו יחסי אהבה-שנאה עם התעשייה המקומית. "יש כאן סוג של חיפוש אחר פרובוקציה, וחנופה החוצה", אומר הבמאי. "ברגע שראו לפני כשני עשורים איזה סוג של סרטים ישראלים מצליחים בעולם, נוצר מעגל קסמים אימתני. כל הזמן מלמדים אותנו על פסטיבלים. לעומת זאת, עשיתי שני תארים אבל פעם אחת לא שמעתי את השם 'ספילברג', אפילו שהוא מספר הסיפורים הקולנועי הגדול של המאה העשרים. מיותר לציין שגם על טים ברטון לא למדנו".

      "הכל מתחיל משם, מלמעלה. מכוונים אותך לכיוון מסוים ואתה עושה את הסרט שהמורה שלך יאהב ושהפסטיבל יקבל אותו. אני לא מבין איך יש לאנשים כוח לעשות את הסרטים האלה. נגיד, קח את 'פוקסטרוט' כדוגמה. איך יש לשמוליק מעוז כוח לעשות סרט כזה? לאור ההצלחה שלו, כנראה שהוא צודק ואני טועה".

      מה העמדה שלך לגבי הרפורמה בקרנות הקולנוע שמירי רגב עומדת להוביל?

      "אני מצפה לכך, אבל גם חושש. אני מתעב את פוליטיקת הזהויות, כי בימינו השאלה היא אפילו כבר לא על מה הסרט, אלא מי ביים אותו. פגשתי לא מזמן חברה קולנוענית והיא סיפרה לי כמה קשה לה לגייס תקציבים, כי אמנם היא אישה, אבל היום זה כבר לא מספיק, צריך להיות אישה אגפנית מוכה או משהו כזה. מפחיד אותי שיוצרים גדולים כמו יוסף סידר ואבי נשר לא יהיו רלוונטיים, רק כי יהיו חייבים לתת את המימון לערבי מטייבה או לאתיופית מרמלה. אתה יכול לתאר לעצמך שיבחרו לאולימפיאדה לא על סמך הישגים ספורטיביים אלא רק לפי הזהות שלך? פוליטיקת הזהויות עלולה להרוג את האמנות בכלל, ואת הקולנוע הישראלי בפרט. מגיע לכל אחד שיוויון מלא בהזדמנויות, אבל לא בתוצאה".

      למה אתה לא מדבר על זה עם מירי רגב? אתם ביחסים טובים מתוקף עבודתך בזאפה.

      "לא כל כך יצא לנו לדבר על קולנוע, אפילו שקבענו לעשות זאת. הקשר בינינו הוא בעיקר סביב העולם המוזיקלי, כי עבדנו על כמה פרויקטים מוזיקליים במסגרת חגיגות השבעים. אני מאוד מעריך אותה. היא אישה סופר חכמה ומאוד מרשים לראות את מידת ההחלטיות, הבקיאות והמעורבות שלה. אין מה לזלזל בה. המציאות הפוכה מהתדמית שלה, שעושה לה עוול".

      גלעד אמיליו שנקר (יח"צ , אור גפן)
      "החבר הכי טוב שלי". גלעד אמיליו שנקר עם יוסי מאירי (צילום: אור גפן)

      מה דעתך על כל מה שקורה בגלי צה"ל?

      "אני מפוטר גאה של ירון דקל. ככל הנראה, האמת שלי לא היתה נוחה לו, והוא מצא את הדרך להיפטר ממני. לצערי הרב, דקל חירב את גלי צה"ל. חבר טוב שלי הסביר זאת בצורה מושלמת: התחנה היתה כמו חדר חושך סגור, שקרו בתוכו דברים מופלאים, אבל בשניה שמישהו פתח את הדלת ועשה חריץ אחד שהכניס את האור פנימה, נהרס הכל. דקל פתח את הדלת לפוליטיקאים ואיפשר להם להתערב בתחנה, מה שממשיך לקרות. כלי תקשורת אמור להיות חופשי וגלי צה"ל כבר אינו כזה, כך שמבחינתי אין לו יותר מקום בתקשורת הישראלית"

      (תגובת ירון דקל: "אין תופסים אדם בצערו. מאחל לו שהסרט יצליח ויעשה חיל").

      בוא נחזור לסרט. איך זה שיש בו טירה אפלה, אבל אין חתול מרושע?

      "היו אמורים להיות חתולים, אבל הם ידועים כבלתי ניתנים לשליטה במהלך הצילומים ומארק התנגד לכך, ויש גבול לכמות הצעקות שאני יכול לספוג ממנו. במקור, תיכננתי שיהיו שני חתולים, אחד בשם פדרו ואחד בשם טים, אבל בסוף יש רק כלב בשם פדרו".

      ואם נחזור לסיפור שהוליד את הסרט, בסופו של דבר לא ממש הדגשת את עניין הקניבליזם.

      "נכון. אלכס אנסקי, שהוא המנטור שלי עוד מימי גל"צ וגם משתתף בסרט בתפקיד קטן, קרא לי בזמנו אחרי 'לבן', שהיה קשה מאוד לצפייה, ואמר לי - 'שמע, יפה מאוד, אבל בפעם הבאה, שים ברקסים', אז הפעם שמתי ברקס. גם יוסי מאירי, החבר הכי טוב שלי והכי טוב שאי פעם היה לי, דואג תמיד לאזן אותי ולהחזיק אותי, כך שהעניין הקניבלי נוכח בצורה עדינה. מי שרוצה להבין - יבין, אבל גם מי שמעדיף להתעלם יוכל לעשות זאת".

      אגב, יש איזושהי ודאות שהבחור ההוא של חברתך הטובה סיגל לא הפך בידיה לשניצל?

      "אני לא יודע, אני מקווה שלא, אבל אין ודאות שלא. כך או כך, אני כבר לא אוכל אצלה שניצלים".

      גלעד אמיליו שנקר (אתר רשמי , בת כהן)
      הגבול: לעבוד עם חתול. גלעד אמיליו שנקר (צילום: יח"צ, עודד וגנשטיין.)
      המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה (יח"צ , דניאל קמינסקי)
      המלכה האם. ליא קניג בסרט (צילום: יח"צ, גלעד קמינסקי)
      חנה לסלאו, אניה בוקשטיין, קרן מור (רפי דלויה)
      בית המלוכה. כוכבות הסרט בהקרנת הבכורה (צילום: רפי דלויה)
      המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה (יח"צ , דניאל קמינסקי)
      הגרמנים לא צחקו. מתוך הסרט (צילום: יח"צ, גלעד קמינסקי)
      פוסטר הסרט המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה (יח"צ , יחצ)
      קשה להתעלם ממנו. כרזת הסרט (צילום: יח"צ)