פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הערוצים היחידים שקלטו את בלוף ה"היסטוריה" של טראמפ וקים

      בהיעדר מידע או צעדים משמעותיים נראו מיטב פרשנינו מנחשים את גורל העולם על פי שפת הגוף של קים וחיוכיו של טראמפ כמו קוראים בקפה. ואכן, באופן טבעי, גם הטלוויזיה הרימה ידיים: לאורך היום הדרת הכבוד פינתה לאיטה את מקומה לתחושה של פריק שואו

      הערוצים היחידים שקלטו את בלוף ה"היסטוריה" של טראמפ וקים
      צילום: רויטרס, CNN, עריכת וידאו: ניר חן

      פעמוני ההיסטוריה צלצלו אתמול בבוקר מעט יותר מאשר כרגיל. "אירוע היסטורי", "לחיצת ידיים היסטורית", "מסיבת עיתונאים היסטורית", אבל חשוב מכל לשדרנים ולפרשנים - "שידור היסטורי מרגע היסטורי", נוסח שנשמע אתמול כמה פעמים. אכן, נערכה היסטוריה קטנה באותם רגעים בצד השני של העולם: נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נפגש עם מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג-און. השניים חייכו והציגו מזכר הבנות, שאולי, עם קצת מזל, יהפוך את העולם לבטוח קצת יותר משהיה בשבוע שעבר. אם אכן כך יהיה או שלא, מוקדם לדעת.

      הכול היה "היסטורי" אתמול, אלא שההיסטוריה הצטמצמה לאט-לאט. כל חדרי החדשות בכל העולם קיוו לראות היסטוריה ונלכדו במסגור הזה, גם כשלא היה לזה כיסוי: משהתברר שאין פירוק היסטורי מנשק גרעיני, קיוו הפרשנים להסכם היסטורי. משהסתבר שגם הוא, אפעס, מיחזור דליל וחסר שיניים של מסמך דומה מלפני חצי יובל, התנחם בית ישראל בפגישה היסטורית, או לחיצת יד היסטורית. ואמנם, ב"שש עם" הציג עודד בן עמי לצופיו מבחר של "לחיצות יד היסטוריות", מהן שהביאו לתחילתה של ידידות מופלאה, מהן שהיו הונאה מוחלטת. אכן, מידע חיוני להבהרת חדשות היום, וזה עוד לפני שעברנו לדיון במנות שהוגשו לשני המנהיגים. זה יותר קרוב להיסטריה, מאשר להיסטוריה.

      נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ ומנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און לוחצים ידיים במפגש הפסגה בסינגפור, 12 ביוני 2018 (רויטרס)
      טראמפ וקים (צילום: רויטרס)

      בהיעדר מידע או צעדים משמעותיים נראו מיטב פרשנינו מנחשים את גורל העולם על פי שפת הגוף של קים וחיוכיו של טראמפ כמו קוראים בקפה. קשה להאשים אותם: כיצד ניתן לנבא את התנהגותם של שני מנהיגים כה בלתי צפויים, ספק רציונליים ספק לא, כשהכוח להעביר את העולם כולו נתון בידיהם? אי אפשר. באופן טבעי, גם הטלוויזיה הרימה ידיים: לאורך היום הדרת הכבוד פינתה לאיטה את מקומה לתחושה של פריק שואו, שבו ניתוח הנוסחים של ההצהרה המשותפת הוחלף בדימויים נלעגים: דניס רודמן בוכה מהתרגשות (סרטון ששודר שוב ושוב בערוץ 10, בלי שיהיה לו ערך אמיתי) או קים וטראמפ הולכים על רקע "All you need is Love" של הביטלס (מי אם לא "שש עם").

      הראשונות להבין את בלוף "ההיסטוריה" לא היה הפרשן הזהיר של ערוץ 10, נדב אייל, אלא דווקא קשת ורשת שחתכו מיד עם תום ההצהרה המשותפת בתשע בבוקר היישר אל תכניות הבוקר, שם אפשר היה לבחון איזו מבין ארוחות הילדים היא המשתלמת והמזינה ביותר - לא זווית בלתי-רלוונטית לשם שינוי בהתחשב באינפנטיליות של שני המנהיגים. המעבר הזה היה משל לכל ההתנהלות היומית אתמול בטלוויזיה המסחרית: בזמן שמחלקות האקטואליה דיברו על היסטוריה מעורפלת וניחשו ניחושים וספקולציות, בתוכניות הרכות דחפו בכוח לסדר היום המוכר שלנו, שהרבה יותר פשוט לברבר עליו: הסייעת המתעללת, הפינוי מנתיב האבות וריבים בין פוליטיקאים מקומיים.

      עודד בן עמי (צילום מסך)
      וכעת, לביטלס. עודד בן עמי (צילום מסך)

      עד אחר הצהריים התעשתו כולם ונזכרו שאפשר לצרף את טראמפ וקים לקלחת שלנו דרך הזווית היחידה שמאחדת את כולנו: מה הימין והשמאל הישראלי היו אומרים אם זה היה אובמה. זה הרבה יותר קל מלדבר על מתן לגיטימציה לרודן אכזר, שעל פי כל ההערכות מבצע פשעים נגד האנושות. חוץ מזה, אין הוכחה טובה מזאת לכך שבניגוד להצהרות על היסטוריה - בתחומים מסוימים העולם כמנהגו נוהג, ללא שום כוונה להשתנות.