יש כל כך הרבה אוכל בטלוויזיה. קינוחים ומנות מבית סבתא, שפים ובשלנים ביתיים, גורמה ואוכל רחוב, ידוענים שהולכים לאכול ובשלנים שלומדים ללכת. אפילו נסראללה יודע שאין דבר שהישראלים אוהבים בטלוויזיה כמו תכנית על אוכל. כבר עמדו לפניי על פשר פריחת הנושא בטלוויזיה המסחרית: עולם של עונג בלתי מושג במרחק נגיעה, כמעט ולא טעון פוליטית, מין אמנות אינסטגרם יצרנית ומתכלה המתאימה לעידן הקפיטליזם כמו אננס על פיצה (מי שאינו מסכים עם המטאפורה מוזמן לעבור היישר לשלב הטוקבקים, אין לנו בסיס משותף לדיון).
אך לבד מן הנושא, אין ממש הרבה במשותף בין הסוגה הנ"ל לבין הפרק המשעשע של "עושות חשבון" (ערוץ עשר) על השווארמה, ואין בכלל מה להשוות בין הגיגים שברומה של עגבנייה לבין ההגשה האינטליגנטית והנעימה של טליה פלד-קינן וסיוון קלינגבייל. השתיים יוצאות למסע מעורר תיאבון ומחשבה בעקבות המנה, מרכיביה, דרכי הכנתה, מחירה, תיבולה, והאופן בו היא משפיעה על הבריאות של הלקוח (ספוילר: יש מזונות בריאים יותר). יש מנחים שהיו מדריכים את המסע הזה בכובע אנתרופולוגי מרוחק, אבל לשתי המנחות הללו אין כל כוונה להיות מרוחקות. מטרתן, בפשטות, היא לברר - כפי שכתב פעם קובי אוז - כיצד נראים החיים שלך בלאפה.
אין ספק, שווארמה זה נושא הרבה יותר נחמד ממקרי העושק, הגזל והעוול ש"עושות חשבון" עוסקת בהם בדרך כלל. די ברור שפלד-קינן וקלינגבייל נהנו במיוחד להכין את התכנית הזאת, וההנאה עוברת היישר אל הצופה. לא פחות מן התוכן, הפרק נהנה מעריכה קצבית, מלווה בצילומי תקריב בלתי נגמרים על הגליל המסתובב לו לאיטו, ובמרואיינים חביבים (גילוי נאות: גם נציגת וואלה! אוכל, יעל לאור, בין המרואיינים בתכנית) - מהד"ר שקשוקה ועד לשתי הגיסות המפעילות יחד שווארמיה ושאר מומחים ומומחיות ממינים שונים. כולם מנסים לעמוד על פשרה של מנת האוכל הזו.
אבל שווארמה אינה רק אוכל. שווארמה היא אידאה. היא מהנחותים שבמזונות ומהמשביעים ומהזמינים שבהם. היא מתנה נשגבת עטופה בטחינה ועמבה, מין גאולה דרך הביבים. היא חברתו הטובה ביותר של חייל בשבע בבוקר בתחנה המרכזית בבאר שבע, ואהובה היקר של סטלנית במאנצ' בשתיים בלילה בכל עיר אחרת, ומקור לבחילה ושאר מיחושים עבור רבים מספור. מכיוון שכך, אכילת שווארמה איננה בדרך כלל דבר רציונלי. זאת השאלה מתחום הפסיכולוגיה לא פחות ואולי יותר מאשר מתחום הקולינריה.
ועכשיו, באמת, ברצינות, כמו שאומרת דמותו של ננסי ברנדס בחיקוי המופלא של זרחוביץ': הפרק המהנה של "עושות חשבון" על השווארמה היה יכול להיות אפילו יותר נחמד לולא היומרות שלו היו מעט מוגזמות. מה שהוא למעשה כתבת מגזין ארוכה, כיפית ומעניינת, לא צריך לקרוא לעצמו תחקיר או מבחן - תארים המבקשים לחשוף אמת נסתרת ומוכחשת ולא שיר הלל לאוכל רחוב. תחת כובד משקלה של כותרת ה"תחקיר" מסתתרות דרישות רבות הרבה יותר, ונחשפות החולשות המובנות שבו.
ביניהן, למשל, היותה של "עושות חשבון" תכנית בורגנית להפליא, שמתעסקת בשווארמה באופן בלעדי מתוך זווית צרה של אנשי מעמד הביניים ממרכז הארץ. שתי השאלות העיקריות בתכנית הן למה שווארמה עולה כל כך הרבה וכמה היא מזיקה לבריאות. שאלות חשובות ללא ספק, אבל בתכנית המוקדשת כולה לשווארמה כמעט בלתי נתפס שהוזנחו בה שאלות תרבותיות, מוסריות ומעמדיות: מה מסמלת המנה הזאת ביחס של הישראלי למרחב המזרח תיכוני שבו הוא יושב? איך אפשר שלא לתהות ב-2018, כשהטבעונות היא כבר מזמן חדשות של שלשום, מה אומרת ההצלחה הזאת על תעשיית הבשר שמאחוריו? ומדוע שווארמה נפוצה כל כך במוקדי עוני אפילו שהיא עולה כל כך הרבה? אלה רק שלוש שאלות מתבקשות לתחקיר בנושא השווארמה שלא זוכות להתייחסות בכלל בתכנית או שהן מוזנחות לעומת הדילמה העיקרית: מה לעשות עם השומן הרווי שנותן את כל הטעם, אך מזיק לבריאותנו?
תוצאותיו של המבחן נעימות במיוחד: באף אחת מהמנות האקראיות שנבדקו לא נמצאו חריגות בריאותיות מסוכנות של חיידקים, זרחן או ריכוז גבוה של מתכות. אין מה לדאוג משווארמה כל עוד אוכלים במידה. היאח. זה מזל של ממש: בימים כה מתסכלים, מה אנחנו צריכים אם לא מסר מנחם ואוכל מנחם.
