איפה שקיות ההקאה? כשאייל ברקוביץ' הרגיש שהוא מוטרד מינית

רצה הגורל ו-"לילה חם", התוכנית הלילית החדשה של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', הושקה בעיצומו של רגע אקלימי משונה: גל חורפי של גשם באמצע יוני. התכנית החדשה שלהם דווקא הלמה היטב את מזג האוויר: היה בה כל מה שלא מתאים לעונה. גם אם הייתה זאת תכנית ראשונה בפורמט חדש, היא לא נראתה כמו תכנית ששייכת לטלוויזיה מסחרית ב-2018.

גביע העולם הכדורגל, שלכבודו הושקה התכנית במתכונתה החדשה, אמור היה לשלוח את כדורגלן העבר הידוע ועיתונאית הספורט המצליחה לעבר שיחות מעניינות יותר, אבל דובר מעט מאוד על כדורגל בתכנית (להוציא חידון שהכותרת שלו זהה לפרסומת של הוט לקראת המונדיאל). במקום זה, התקיימה שיחה עם ציפי לבני - אם להיות הוגנים, הם אמנם לא נתנו לה לדבר, אבל השיחה הייתה יותר מעניינת מהמצופה - וגם עם הזמר איתי לוי, שאף סגר את התכנית בשירה כשהוא מלווה בידי אופירה וברקוביץ'.

עם זאת, את תשומת הלב לא תפסו השיחות אלא הפינות של התכנית, ובעיקר הפינה העיקרית: הדוגמנית עדן פינס עורכת תחרות בין שני שפים, המייצגים כל אחד מדינה אחרת המתחרה בגביע העולם (בכל זאת התכנסנו לשם המונדיאל). כך הפעם: שפית רוסיה שהכינה אוכל רוסי, ושף ערבי שהכין אוכל מערב הסעודית. לצפות בכל מה שקרה מכאן ואילך, היה כמו לצפות ברכבת שמתנגשת בכמעט כל מוסכמה של טקט וכבוד הדדי. בדיחות משפילות על שמו של השף הערבי (קוסאי, כן, כמו בנו של סדאם חוסיין) שחייך במבוכה לנוכח הבדיחה הצפויה; בדיחה תמוהה על זה שאיתי לוי "חובב רוסיות" אחרי שהעיר משהו על המטבח הרוסי לקול צחוקו של הפאנל; ועוד כהנה וכהנה.

עם זאת, כנראה שהרגע הגרוע ביותר הפעם התרחש כשברקוביץ' ניצח את איתי לוי בחידון המונדיאל, אז זכה למופע של להקה ברזילאית עם שתי רקדניות בלבוש מסורתי מינימלי. כאילו ההתרחשות כולה לא הייתה וולגארית ומחפיצה מספיק, צחק ברקוביץ' כי הוא מרגיש מוטרד מינית. לאן נוליך את שקיות ההקאה.

וכך נמהלו להם כבר בתכנית הראשונה אדנותיות, שוביניזם, וחוסר טאקט ומודעות מסוגים שונים. השניים חגגו גם את סיום העונה של "ארץ נהדרת", "שעשינו להם את התכנית", כפי שציינה אסייג. הדמויות של השניים אמנם לא הופיעו במסיבת הסיום של תכנית הסאטירה, אבל אמש אסייג וברקוביץ' הוכיחו שוב שהמציאות עולה על כל דמיון. מה ששלהם - שלהם.

גם בתאגיד השידור הציבורי החלו בשידורים מיוחדים לקראת המונדיאל, ושידרו אמש את "השלג של השכן": סרט קצרצר (25 דק' לערך) של הדוקומנטריסט הבכיר אבידע ליבני והמוזיקאי שאנן סטריט, שנסעו לאיסלנד כדי לברר איך המדינה עם האוכלוסייה הפצפונת הצליחה להגיע לגביע העולם, בזמן שאנחנו מדשדשים מאחור. סטריט, שמגיש תכנית גם בטלוויזיה החינוכית, הוא מגיש מעט נלהב מדי, אבל החיוביות שלו הופכת אותו לנעים וידידותי לצפייה בזמן שהוא מראיין שחקני עבר, מאמנים, נוער, מחנכים ועסקני כדורגל איסלנדיים.

השניים לא מגלים בהכרח תשובות חדשות: השקעה במתקנים נוחים לשימוש בכל השנה, הכשרה אינטנסיבית של מאמנים ושיתוף פעולה פורה עם מערכת החינוך - כפי שמעיד סטריט עצמו, אלה חלק מהמסקנות שהגיעו אליהן גם בישראל אך טרם יושמו כאן במלואן. אבל ההנגשה של המסקנות האלה באופן נהיר ומזמין גם לאנשים שאינם חובבי כדורגל מוצהרים, יחד עם צילומים מרהיבים ועריכה מוצלחת, הופכים את "השלג של השכן" לתכנית שתפורה לפי איך ששידור ציבורי להיראות. אם כך ייראו גם שאר השידורים שילוו את המונדיאל - אפשר יהיה לומר שיש תמורה לאגרה.