לפני כשלושה חודשים, קטפה קמילה ג'ורדנה את פרס השחקנית המבטיחה הטובה ביותר בטקס הסזאר, האוסקר הצרפתי. זה קרה הודות להופעתה ב"המילים הפשוטות", שזכה להצלחה קופתית נאה במולדתה וגם ביסס את מעמדה כאחת ההבטחות הלוהטות והמסקרנות בה. בסוף השבוע האחרון עלה הסרט בארץ, וכך גם הקהל הישראלי יכול ליהנות מכישוריה, קסמה האישי והאנרגיות הכריזמטיות שלה.
הכוכבת הצעירה, כיום בת 25, נולדה בצרפת להורים שמוצאם אלג'יראי. שם משפחתה המקורי היה ריאד-עליוואן, והיא שינתה אותו, לדבריה, כדי שהוריה לא ייאלצו לספוג ריקושטים על הבחירות השנויות במחלוקת שלה: למשל, להצטלם בעירום, בדמותה של סמל לאומי צרפתי, על שער מגזין השמאל "ל'אובז"; להופיע יחד עם הזמרת הישראלית-צרפתייה יעל נעים באירוע לזכרם של קורבנות מתקפת הטרור בנובמבר 2015; להצהיר על עצמה כחסרת דת, וכיוצא בכך.
כמו לואן, שכיכבה בלהיט הענק "משפחת בלייה", גם ג'ורדנה החלה את דרכה בתוכנית ריאליטי מוזיקלית: הגרסה הצרפתית ל"כוכב נולד", בה הגיעה למקום השלישי בשלהי העשור הקודם. לאחר מכן הוציאה שני אלבומי סולו, שזיכו אותה בשבחים ובפרסים רבים, ומאז ועד היום לקחה חלק בשלל שיתופי פעולה מוזיקליים, למשל צמד האלקטרו "Lost". לקראת אמצע העשור הנוכחי פצחה גם בקריירה קולנועית, ובין השאר אפשר היה לראותה ב"המשפחה הפרסית שלי" וב"סיפור כיסוי", שהופצו אף הם בישראל, אם כי לא בהצלחה רבה.
את "המילים הפשוטות" ביים איוואן אטאל, צרפתי יהודי יליד תל אביב, הידוע גם כבן זוגה של שרלוט גינצבורג, ולפני שנתיים היה חתום על "הם בכל מקום", הקומדיה הפסיכוטית שעסקה בתופעת האנטישמיות בצרפת. הפעם, הוא מביא את סיפורו של מרצה מהולל למשפטים באחת האוניברסיטאות המכובדות של פריז, אותו מגלם דניאל אוטיי, מגדולי שחקני צרפת.
המשפטן הוותיק מתאפיין בכישורים רטוריים גבוהים אך גם בדעות קדומות ובתיעוב לתקינות הפוליטית, והדבר יוצר מהומה כבר בשיעור הראשון של הסמסטר, עת נכנסת לכיתה באיחור תלמידה מן הפרברים, בת למהגרים, אותה מגלמת כמובן ג'ורדנה, והוא עולב בה על רקע מוצאה. הדבר מעורר הדים ותרעומת, והתקרית מסכנת את מעמדו של המרצה ושל האוניברסיטה כולה, שמציעה לו עסקה: כדי להשתיק את הפרשה, הוא ייקח את קורבן העלבונות שלו תחת חסותו, ישמש המנטור שלה ויכין אותה לתחרות דיונים ארצית בה תייצג את המוסד האקדמי. מכאן והלאה מתפתחת מעין גרסה צרפתית מודרנית של "גברתי הנאווה", רק עם מילים ונאומים במקום שירים וריקודים.
את ג'ורדנה אני פוגש במלון פריזאי, במסגרת אירוע בו מתקיימים מפגשים מרוכזים של עיתונאים מרחבי אירופה עם אושיות קולנוע צרפתיות. היא סועדת את ארוחת הצהריים שלה בזמן הריאיון ומסבירה כי כולה דלת שומן, כחלק מדיאטה במסגרת הכנותיה לסרט "Red Snake", בו תגלם כורדית הלוחמת נגד דאעש.
אני שואל את ג'ורדנה אם אי פעם חוותה אירועים הדומים לאלה שמתוארים בסרט. בפה מלא אוכל, היא עונה: "כן, אני זוכרת שביום הראשון לבית הספר, מורה צרפתייה שיבשה לי את שם המשפחה ואז התעקשה שביטאה אותו נכון. היא הסבירה לי איך מבטאים ריאד עליוואן. יותר מכל דבר אחר, זה היה מצחיק. לאחר מכן, כמובן, היו גם מורות שעוררו בי השראה, כפי שקורה בסרט בסופו של דבר. אני זוכרת את המורה שהסבירה לי בגיל עשר, שאם אני רוצה לבלוט, אני גם יכולה לעשות זאת באופן חיובי".
היית וכחנית כמו בסרט?
"בתיכון כבר כמעט לא הגעתי לשיעורים, אבל עד אז - תמיד התווכחתי עם צוות ההוראה בלי הפסקה. קשה לי אפילו לציין מקרה ספציפי, כי זה היה קורה כל הזמן".
סרטך הקודם, "סיפור כיסוי", היה קומדיה פרועה על האסלאם הקיצוני. גם סרט זה, כמו הפרויקט הבא שלך, נוגעים בנקודות רגישות. את מרגישה שדרוש אומץ כדי להתחייב לסרטים כאלה?
"אנחנו בסך הכל אמנים, לא רופאים. אם הייתי רופאה מנתחת, וחיים של מישהו אחר היה עומדים על השולחן, אולי הייתי יכולה להגיד שאני אמיצה. אני בסך הכל עושה מוזיקה, עושה סרטים - זה וירטואלי".
האם דמות הסטודנטית למשפטים עשתה לך חשק להיות עורכת דין?
"אני חושבת שיכולתי להיות עורכת דין טובה. אני אוהבת לדבר, אוהבת להתדיין ואוהבת רטוריקה. זה משהו שירשתי מאמי, שנאלצה לעזוב את הלימודים עוד בנעוריה בגלל סיבות כלכליות, אבל תמיד אהבה מילים והעבירה לי את האהבה הזו. עם זאת, אני לא יכולה להגיד שהסרט עורר בי רצון להתעמק יותר בעולם המשפטי. מה שכן, העבודה עם במאי כמו איוואן עוררה בי חשק לביים בעצמי".
שאלתי את איוואן אם הוא אופטימי יותר כיום מכפי שהיה לפני שנתיים, כשעשה סרט פסימי כמו "הם בכל מקום". הוא ענה לי שכן - ואת?
"אני אופטימית יותר, בגלל שיצא לי בשנים האחרונות לטייל ברחבי העולם, לפגוש את הדור שלי ולהבין כמה הוא נפלא ואיזה כוח יש לו. זה דור שמדבר בכל השפות, שנושא את כל הצבעים, דור שעושה מה שהוא רוצה ושוכב עם מי שהוא רוצה, ואני שמחה להיות חלק ממנו. אני חושבת שאחד הדברים הטובים בנו זה שאנחנו דור ביניים: בין הדור שלא ידע מה זה סמארטפון ובין הדור שלא יודע מה זה החיים בלעדיו. אנחנו, בתווך ביניהם, היחידים שיודעים איך לנצל את הטכנולוגיה המודרנית בצורה הטובה ביותר".
את חושבת שזה גם דור טוב יותר להיות בו אשה?
"תמיד מדהים להיות אשה, כי להיות אשה זה דבר נהדר. אני שמחה שבדורנו, גברים התחילו לפחד. לא בגלל שכיף לי שמישהו מפחד ממשהו, כי הרי פחד זה דבר נורא והלוואי שאיש לא יפחד לעולם משום דבר - אלא בגלל שטוב לראות כי סוף כל סוף, אחרי כל השנים, נשים הבינו שיש להן את הכוח להגיד 'די, מפסיקים עם השטויות', וזה מחייב גברים לשים לעצמם רסן".
במבט לעתיד, הכוכבת המבטיחה אומרת כי יש לה שאיפה גדולה אחת: להתקרב ככל האפשר לתרבות הערבית, שאינה נוכחת מספיק חייה, וגם ללמוד את השפה, אותה היא דוברת באופן חלקי בלבד. "בעיני, הערבית זו אחת משלוש השפות היפות בעולם - יחד עם פרסית ועברית" היא אומרת.
ביקרת פעם בתל אביב באופן פרטי, נכון? היית רוצה גם להופיע בה, למרות הלחצים הפוליטיים?
"כן, הייתי בה בחופשה, ואני מתה עליה. היא מאוד מזכירה לי ערים באיראן, אבל עם אלמנטים מערביים. יש בה הכל מהכל, ובעיקר תחושה שהכל במקום הנכון. הייתי שמחה להופיע בישראל, ושיקולים פוליטיים לא רלוונטיים בכלל. אני יודעת שיש הרבה ישראלים שמתנגדים לשלטון, בדיוק כמו בצרפת, אז אין סיבה למנוע מהם מוזיקה רק בגלל שחלק אחר של העם הצביע לאדם הלא נכון. בעיני, חרם אמנותי על רקע פוליטי הוא הזוי. אז האם אופיע בישראל בקרוב? אינשאללה, כמו שאומרים אצלנו".
