(בסרטון: הטריילר של "קוד 211", באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אני חושב שמה שהופך אנשים למעניינים זה קונפליקט, דרמה. אף אחד לא רוצה לראות שלמות" (ניקולס קייג')
"סרטו החדש של ניקולס קייג'". תעצרו רגע ותחשבו, מה המשפט הזה אומר עבורכם כיום? מה הוא אמר פעם, ומה הוא יאמר בעוד עשר שנים? סביר להניח שאם אתם מתחת לגיל עשרים וחמש, התשובה היא וריאציה על "עוד סרט תת?רמה שהסיכוי היחידי להיתקל בו בטעות הוא עקב שיטוט לא אחראי בממיר בבית של ההורים". אך אם אתם מעל הגיל המדובר ובושה אינה הצד החזק שלכם, שילוב המילים "ניקולס קייג'" ו"סרט חדש" עדיין מדליק אצלכם ניצוץ כלשהו בפינה אחורית במוח.
זוהי אינה התייחסות ל-"211", סרטו החדש והגרוע להפליא של מר קייג', שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון. כל יומרה לבקר שעה וחצי של תפאורות מקרטון, ותצוגות משחק קרטוניות לא פחות, שבדרך פלא מישהו החליט לצלם ואף לשחרר לבית הקולנוע, נדונה לכישלון ומועילה כמו חבטה בסוס מת. גם אין טעם להכביר מילים על הסרטים האחרונים והאיומים שלו, למשל "ארסנל" (2017), "האמון" (2017) או "דרך המראה" (2018). מעניין יותר כיצד הגענו עד הלום. איך זה ששחקן כה ייחודי ורבגוני הופך לקבלן סדרתי של זבל קולנועי? מה זה אומר? האם זה עצוב? ולמה זה מגיע לנו?
נדמה כאילו עשר השנים האחרונות בקריירה של קייג' מתרחשות באיזה יקום מקביל. בעולם האמיתי הוא עדיין עושה סרטים טובים, אבל איפשהו בעשור הקודם עולמנו התפצל ואנחנו נתקענו עם היקום הביזארי שבו השחקן זוכה האוסקר מתנהל כמו מטורף, אבל עם יכולת שיפוט מפוקפקת במיוחד לבחירת פרויקטים.
רצה הגורל ובמרוצת השנים דאגתי להישאר מעודכן בפילמוגרפיה הקורסת מעומס של בעל המלאכה האקסצנטרי. הוא השתתף בכמה סרטים לא רעים בעשור האחרון, דוגמת "ג'ו" (2013), "אמא ואבא" (2017), ועוד כמה תוצרים סבירים, אך המגמה הכללית היא התמקדות במותחני אקשן איומים; כאלה שלוקחים את עצמם הרבה יותר מדי ברצינות, בהשוואה לערכי ההפקה הנמוכים שהם מסוגלים לספק, ולרמת העניין הנמוכה עוד יותר שהכוכב ושאר השחקנים סביבו מציגים.
"נדמה שכל סיפור טוב מתחיל עם נחש" (ניקולס קייג')
לא היה שום נחש בהתחלת הסיפור של ניקולס קייג' וגם אין שום סימוכין לכך שהוא באמת אחראי לציטוט הזה, אם כי גוגל משוכנע בכך. מה שכן הייתה היא רבגוניות, שאיפשרה לו לקחת תפקידים בסרטים שעל שני הצדדים של הסקאלה הקולנועית והתרבותית. למשל, "בייבי אריזונה" (1988) של האחים כהן, ו"לב פראי" (1990) של דיויד לינץ', לתוכם הוא יכול היה לתעל את האנרגיה הייחודית בה ניחן. היכולת שלו לתפוס את מהות החוויה האמריקאית גם כלוזר וגם כפושע, הייתה לא מעט בזכות היותו תוצר של אמריקה בכלל והוליווד בפרט. כך גם סגידתו לאייקונים אמריקאים, שבאה לידי ביטוי בצמד אנקדוטות: הוא היה נשוי לבתו של אלביס, ליסה מארי פרסלי, במשך פחות משלושה חודשים - אולי רק כדי לסמן וי על האובססיה למלך הרוקנרול - ולאחד מבניו קרא קאל-אל: שמו של סופרמן בתעודת הזהות הקריפטונית שלו.
לאחר שזכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר על "לעזוב את לאס וגאס" ב-1995, החליט קייג' לא למנף את הזכייה להופעות בסרטים עם יומרות לזכייה בפרסים, כי אם להפוך לכוכב סרטי אקשן. המהלך, שעמד בסתירה מוחלטת להתנהגותם בעבר ובעתיד של שחקנים שקטפו את בפרס הנכסף, נשא פרי ואחראי לתקופתו היפה ביותר - "הפריצה לאלקטרז" (1996) של מייקל ביי, "קון אייר" (1996) של סיימון ווסט ו"עימות חזיתי" (1997) של ג'ון וו הן יצירות מופת תחת מעטה של סרט סוג ב'. אלו שלוש שנים שגרמו לכך שפרצופו של הכוכב יהיה מוכר בכל חור בעולם, אך גם סימנו את הדרך לגסיסה הקולנועית העתידית שלו.
קייג' המשיך להתנהג כמו זיקית קולנועית, רק שהפעם כולם כבר ציפו לזה. הוא המשיך לנפק הופעות מבריקות בסרטים של גדולי הבמאים, אלא שעל כל "עיני נחש" (1998) של דה פאלמה, "לגעת במוות" (1999) של סקורסזה ו"אדפטיישן" (2002) של ספייק ג'ונז, נאלצנו לסבול גם את "עקיצה ב-60 שניות (2000), "8 מ"מ" (1999) ו"המנדולינה של קפטן קורלי" (2001). זה באמת קרה? היה סרט כזה או שדמיינו? בכל מקרה, על כל חסרונותיה, זו הייתה נראית עסקה טובה בזמן אמת, גם אם הכוכב לא ידע עליה.
בערך באמצע העשור הקודם קרו שני דברים. הראשון: קייג' גילה שפשוט הרבה יותר לעשות מניירות של משחק מאשר באמת לשחק. אנשים אהבו את שטיק הטירוף הלא צפוי שלו, והוא הפך לדבר הכי צפוי שיש. הדבר השני: במקביל לעלייתו בסולם הדרגות ההוליוודי, רופד חשבון הבנק של הכוכב במאות מיליוני דולרים, ואיתם באה כמובן קדחת הקניות הבלתי נמנעת. בטווח של כשנתיים הוא רכש חמש עשרה אחוזות וטירות שונות ברחבי הגלובוס, צי של יאכטות, תשע רכבי רולס רויס, והדובדבן שבקצפת - גולגולת דינוזאור שלמה ברבע מיליון דולר, בה זכה לאחר מלחמת הצעות מחיר עם לאונרדו דיקפריו. אם אתם שואלים אותי, אין דבר יותר הגיוני מזה. אני לא מעוניין לחיות בעולם בו ניקולס קייג' לא חוטף גולגולת של דינוזאור מידיו של לאונרדו דיקפריו.
אם יש משהו צפוי יותר מסגנון החיים הראוותני והפרוע של כוכב קולנוע, זהו המפגש עם רשויות המס האמריקאיות, אייקון תרבותי מעורר בעתה שקייג' שכח ממנו כנראה. הוא נכנס לקרב תביעות עם המנהל העסקי שלו ובמקביל הוציא למכירה רבים מנכסיו, שבאופן מפתיע נמכרו בסכומים נמוכים הרבה יותר מאלה ששילם עבורם, כולל "הבית הרדוף ביותר באמריקה" שרכש (כמובן) בניו אורלינס. את גולגולת הדינוזאור, אם שאלתם את עצמכם, נאלץ להשיב לרשויות המונגוליות לאחר שהתברר שהיא גנובה. כל עוד דיקפריו לא שם עליה את ידיו, אני בסדר עם זה.
אז אמנם נראה כי מאז הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע, קייג' לא מסוגל לסרב לשום תסריט שמוצע לו, ורצוי שהיחס בין עוביו לעובי של ערימת השטרות יהיה בניגוד גמור. זה בסדר, כי כמו כל מהלך הקריירה שלו, הוא עושה את הכל עד הסוף, וכרגע מתפקד בגאון על תקן אייקון "כוכב הקולנוע הכושל". תהיו בטוחים שהשחקן יוציא מהטוויסט הזה את המקסימום. השלב האחרון, וזה שאני כבר לא יכול לחכות לו, יהיה הקאמבק - ואין דבר יותר מענג מקאמבק אמריקאי צלוי היטב, רצוי בין שתי פרוסות לחמנייה עם הרבה קטשופ.
"סרט הקאמבק של ניקולס קייג'". זה כבר נשמע הרבה יותר טוב, לא?