אין הרבה שחקניות קולנוע שהן נצר למשפחה ספרותית מכובדת כמו זו של אמילי מורטימר. אמה היתה הסופרת פנלופה מורטימר ואביה היוצר הפורה סר ג'ון מורטימר, מי שבין השאר עמד מאחורי רמפול - עורך דין שדמותו הפולחנית כיכבה בסדרת טלוויזיה מצליחה (גם בישראל) וכן בשלל ספרים ותסכיתים.
אמילי, בתם הבכורה של השניים, נולדה בתחילת שנות השבעים ופרצה בסוף הניינטיז, עת השתתפה בין השאר ב"נוטינג היל" וב"אליזבת". בעשור הקודם היתה מועמדת לשלל פרסים על הופעותיה ב"ממש מושלמות", "פרנקי היקר" ו"לארס והבחורה האמיתית", ובשנים האחרונות זהרה ב"שאטר איילנד" וב"הוגו" של מרטין סקורסזי, ולאחר מכן בסדרה "חדר החדשות", בה גילמה את דמותו של מקנזי מקהייל. עכשיו, היא סוגרת מעגל עם העבר הספרותי של המשפחה, ומככבת ב"חנות הספרים", שהופץ כאן בסוף השבוע. אל תתבלבלו עם "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", "מועדון הספר הטוב" ו"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" שעלו כאן בחודשיים האחרונים.
שימו לב גם לעובדה הבאה: אמנם, מאחורי הסרט עומדת במאית ספרדייה (איזבל קוישה) ומדובר גם בהפקה תוצרת ספרד, שהיתה המנצחת הגדולה של הגויה, האוסקר הספרדי - אך "חנות הספרים" מתרחש באנגליה ודובר אנגלית, וכוכביו הן מורטימר הבריטית, בן עמה ביל ניהיי והאמריקאית פטרישיה קלרקסון. ככה זה בימינו, בהן הגבולות בתעשיית הקולנוע העולמת הולכים ומיטשטשים.
הסרט, שהוצג לפני כארבעה חודשים במסגרת פסטיבל ברלין האחרון, מבוסס על ספרה של פנלופה פיצג'רלד. הוא מתרחש ב-1959, ומורטימר מגלמת בו אלמנה המנסה לפתוח חנות ספרים בעיירת חוף קטנה. נכבדי ונכבדות העיר, מסיבותיהם שלהם, מחליטים לקצוץ את כנפיה ולהוביל לסגירת בית העסק הצנוע שלה, אך היא לא מוכנה לוותר כל כך בקלות.
אני פוגש את מורטימר במלון ברלינאי יום לאחר הקרנת הבכורה של הסרט במסגרת הפסטיבל, ותוהה מה לדעתה עומד מאחורי אותה התנגדות נחרצת ליוזמה היפה והתמימה של דמותה חובבת הספרים. "אני חושבת שזה מתחבר למושג 'הבנאליות של הרוע'", היא אומרת. "אין פה סיבה מיוחדת. היא עושה משהו שהם לא רוצים שהיא תעשה, והם אפילו לא יודעים למה. זה כל הפואנטה: אין סיבה טובה לכך שהאנשים האלה כל כך רעים אליה. פשוט נכנס להם לראש שהם לא אוהבים את מה שהיא מנסה לעשות. יש לה מחשבה עצמאית, וזה לא מוצא חן בעיני הממסד בעיירה - ובעולם שלנו, ברגע שהממסד מסמן אותך, קשה מאוד לנצח".
ובכל זאת, היא לא מרימה ידיים. גם כשהם לא מאפשרים לה להגשים את חלומותיה, היא ממשיכה לעמוד על שלה ונשארת נאמנה לעצמה. לאור כל זה, האם את חושבת ש"חנות הספרים" הוא סרט על תבוסה, או על ניצחון?
"אני אוהבת שבאופן נדיר למה שאנחנו רגילים אליו בקולנוע, הסרט מציג סיפור שהוא אנטי-תזה לחלום האמריקאי. 'חנות הספרים' מראה שאתה יכול לנסות ולנסות - ועדיין להיכשל. הרי בסופו של דבר, אין הפי-אנד לאף אחד מאיתנו. כולנו נמות - ועדיין, כל יום אנחנו מנסים מחדש. אנחנו עובדים, אנחנו אוהבים ואנחנו ממשיכים. אנחנו חיים כאילו שלא נמות, אפילו שאנחנו יודעים שכן".
"בסך הכל, החיים הם אסופה של כישלונות. רוב הזמן, אנחנו נכשלים, בטח במקצוע כמו שחקנית. את עושה סרטים, ואין לך מושג מה ייצא מהם. רוב הסיכויים - שהם ייכשלו. סביר יותר שמה שאתה עושה לא יעבוד, מאשר שכן".
המשפט הכי יפה בסרט, שנאמר שוב ושוב, הוא "אתה אף פעם לא בודד בחנות ספרים", האם היתה לך אי פעם חנות ספרים אהובה במיוחד?
"זו שאלה ממש טובה - וכן, יש כמה חנויות ספרים שיקרות לי במיוחד. באוקספורד, ליד המקום בו גדלתי, עומדת כבר מאות שנים חנות ספרים מדהימה בשם בלקוול. יש בה פחות או יותר כל ספר שיצא אי פעם, ומי שמשוטט בה מרגיש כמו בתוך מבוך. אפשר להסתובב בה ימים על גבי ימים, וחשים כי צוברים ידע רק מלשוטט בתוכה. שהיתי בה הרבה שעות, והיא משמעותית בשבילי. אבא שלי היה נוהג לבלות בה גם כן, כך שלהיות בה בימינו גורם לי לחשוב עליו כאדם צעיר, וזה מקום מאוד מחמם לב מבחינתי.
"בשנים האחרונות אני תושבת ברוקלין, ולאחרונה סגרו את חנות הספרים שהיתה מעבר לפינה של ביתי. זה היה שובר לב, והוואקום שנותר אחריה הזכיר לי עד כמה חנות ספרים היא מוסד משמעותי בחיים של קהילה. כמו שהסרט אומר, אתה אף פעם לא מרגיש בודד כשאתה בתוכה. אתה יכול להיכנס אליה עצוב ומדוכדך, אבל ברגע שאתה בפנים, היא מקיפה אותך בפוטנציאל עצום, של מיליון סיפורים ויקומים אחרים שאפשר לחיות בתוכם, ואז יש לך לאן לברוח מכל מה שמטריד אותך".
אפשר לשאול מה הספר האהוב עלייך, ומה הספר שאת קוראת עכשיו?
"האהוב עליי הוא 'תקוות גדולות' של צ'רלס דיקנס, שהיה הסופר האהוב על אבא שלי. הוא דאג שאקרא את כל ספריו, וזה האהוב עליי ביניהם. הוא השפיע עליי עמוקות. כרגע אני קוראת את 'The Pursuit of Love' של ננסי מיטפורד, כי ה-BBC שכר אותי לכתוב תסריט לסדרת טלוויזיה על פיו. אני שוקדת על כך באינטנסיביות ושוברת את הראש בניסיון להבין איך לעבד את זה למסך הקטן".
אם כבר מדברים על טלוויזיה, יש לי וידוי - אני היו"ר הלא רשמי של מועדון המעריצים הישראלי של "חדר החדשות".
"יש לי מקום חם בלב ל'חדר החדשות'. אני מרגישה שהיא הקדימה את זמנה. ארון סורקין כתב סדרה שזימרה שיר הלל לתקשורת, הזכירה לה להמשיך לספר את האמת והזכירה לה ולנו שאין דבר חשוב יותר בדמוקרטיה מאשר שציבור הבוחרים והבוחרות יידע את האמת ורק את האמת על מה שקורה. בעידן טראמפ, אני מרגישה שסדרה כזו היתה הכרחית עוד יותר".
היית שמחה אם היא תחזור מן המתים?
"כל מי שהיה חלק מהסדרה מתחנן בפני ארון שיכתוב עוד פרקים. היינו שמחים לראות מה יש לו להגיד על העידן שאנחנו חיים בו. הייתי שמחה לחזור ולעשות איזה ספיישל כריסמס או משהו, כי הייתי מתה לדעת מה הוא היה כותב על כל השיט שקורה עכשיו".
