פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הטופ שבטופ: יותר משהיא מצחיקה, "משיח" היא סדרה מקסימה

      גלגולה המחודש של סדרת הרשת שהזניקה את הקריירה של אודי כגן הוא בבחינת חובת צפייה. הקסם שלה אינו רק סביב הומור הסלפסטיק המבריק של כגן או המחוות הקורעות לשנות ה-80, אלא דווקא באופן הנוגע ללב שבו היא מציירת את גלריית הדמויות של האורחן

      משיח אודי כגן (יח"צ)
      משיח (צילום: יח"צ)

      סוף סוף הוא הגיע: הקאמבק של "משיח". גלגולה המחודש של סדרת הרשת שהזניקה את הקריירה של אודי כגן עלתה השבוע בסלקום TV ובהמשך תעלה גם בקשת (הפקה משותפת של שתיהן), היא בבחינת צפיית חובה. למי שעוד לא נחשף לתופעה שהיא "משיח", מדובר בסדרה מוקומנטרית שמתעדת את האורחן של משיח - מסעדה איומה בעיר פריפריאלית כלשהי שמתהדרת בסופרלטיבים "אוכל חם, אוכל זול", ונהנות מהופעות חיות של משיח עצמו: כוכב פופ נשכח משנות ה-80 (להיטו הראשון נקרא כמובן "מעבר לשיא"), שחלומו הוא לחזור לימי תהילתו שנשארו מאחוריו, או בלשונו - לטופ.

      יחד איתו באורחן נמצאים גם צוות העובדים הבלתי מתפקד: נגן הליווי ועובד התחזוקה זיו האובססיבי לבוס שלו (עמית איצקר שכיכב גם בהפקה המקורית); הטבחית הראשית מירב, גרושה, אם חד הורית ואבודה בעולם (דאנה איבגי, כרגיל, בתצוגת משחק פנטסטית וקורעת מצחוק); עובד המטבח ארמונד והמנקה טניה שמגששים את דרכם זה לזרועותיה של זו (אבי קושניר ונטשה מנור, שגונבים את ההצגה בדינמיקה המצחיקה והמקסימה ביניהם) ועוד שחקני חיזוק. לאורך הדרך החבורה נתקלת בשלל אתגרים והרפתקאות אינפנטיליות יותר ופחות, רצופות מחוות קומיות, פרודיות, שירים מומצאים ופרסומות שלא ייאמנו.

      כגן בתפקיד משיח הוא הגיבור הראשי (ועורך הסדרה וכמובן היוצר שלה, יחד עם דנה פוליג), והוא סוחב את ההצגה על גב הכישרון הקומי העצום שלו. הוא מתמרן את הספינה על הציר שבין הוולגריות של משיח, איש חסר טאקט, שוביניסט וגס רוח, מעליב וצעקן שנכנס לקרבות מיותרים, לבין העדינות שלו כאדם פגיע, והאופן התמים בו הוא מסתכל על חלומות התהילה שלו. כשהסדרה מתמקדת בפן הוולגארי של משיח, אלה הרגעים שהסדרה נופלת בהם, ולא באמת מצליחה להצחיק. כשהיא מתמקדת בחלומות של משיח, בנוסטלגיה שלו, בשיבושים ומשחקי המילים החינניים שלו, אי אפשר שלא ליפול בקסמו.

      בהתאם, הקסם של סדרה כמו "משיח" אינו רק סביב הומור הסלפסטיק המבריק של כגן או המחוות הקורעות לשנות ה-80, אלא דווקא בעיקר באופן הנוגע ללב שבו היא מציירת את גלריית הדמויות של האורחן: חבורה עלובה מאוד, שכל אחד מחבריה מאופיין בקשיי תקשורת וחוסר הבנה של הסיטואציות החברתיות השונות. זיו אטום לחלוטין; מירב מנהלת מערכת יחסים עקומה, מלאת מסרים סותרים ומבולבלת עד אימה עם הגרוש שלה; ארמונד לא מבין את הדחייה המפורשת של טניה ממנו ואילו היא לא ממש מבינה עברית ומנחשת לא פעם את התרחיש הלא נכון. משיח עצמו נכשל שוב ושוב להבין אם האדם המופיע מולו מתקרב לחיבוק או לחיצת יד ומתנגש בו באופן סדרתי - אולי הביטוי האולטימטיבי לקושי ליצור קשר ראשוני עם זרים. אלא שסביב החבורה המובכת הזאת נוצרות מתחת לפני השטח חברויות אמיתיות. יותר משהיא מצחיקה, "משיח" היא סדרה מקסימה.

      משיח אודי כגן (יח"צ)

      לכן, כמעט כל פרק בסדרה מסתיים באותה תובנה: המסע של משיח לשוב לטופ, לתהילה, לכסף ולהצלחה ושאר הדברים הריקניים שכביכול מהווים את המטרה היחידה בחייו, צריך להיעצר מדי פעם למען מטרות חשובות יותר, כמו למשל לבוא מיד באמצע הלילה לתמוך בדרכו המגושמת במירב אחרי שנשדדה ביציאה מהאורחן, לסייע לה בשכר הדירה כשבעלת הבית שלה רוצה להעיף אותה, או להמציא בשביל זיו תירוץ שיפתור אותו מהחוזה שחתם. פעם אחת הוא מוותר על הלוואה של חצי מיליון שקלים כי "עדיף אורחן כושל ושמח, מאשר אורחן מצליח ועצוב" ובפעם אחרת מוותר על מכרז כדי להציל את שוטף הכלים הדארפורי שלו ממשטרת ההגירה. ברור גם לו היחס בין שתי ההקרבות, והוא אפילו לא מתלבט בין שני הערכים: ברגע האמת, סדר העדיפויות של משיח ברור מאוד.

      באחד הפרקים המצחיקים בסדרה, מפרסם משיח באופן טבעי תמיסה להקלת שלשולים. כשהוא נדחה בערב "פנויים פנויות" ואחת הפנויות מסבירה לו שזה מגעיל אותה, הוא מנסה לשכנע אותה - תוך כדי שהוא נואש לרוץ לשירותים - שזאת רק פרסומת, ואין לזה קשר לחייו האמיתיים. "משיח" משחקת על הכפילות הזאת כל הזמן, אבל בסוף היא מאמינה שהגיבורים שלה, סליחה על הביטוי, אינם משלשלים כפי שהם נראים. היא מאמינה שהם יכולים לאהוב, ולהיות אכפתיים וחברים טובים, לתמוך אחד בשני ולהציע כתף להישען עליה, ושהם יבחרו תמיד בטוב. "משיח" אינה כתב אישום נגד הפוליטיקלי קורקט שמנסה לחשוף מה אנשים באמת חושבים כשמקלפים מהם את הטאקט. להיפך: היא חושפת כמה טובים יכולים אנשים כשמקלפים מהם את המעטה של חוסר הטאקט. ולו בזכות המסר הזה לבדו, "משיח" שייכת לטופ של הטופ.