סיפור מאוד יוצא דופן נדון אמש בפרק של "המתחזים" עם חיים אתגר: תחקיר ולפיו אישה מבוגרת - שנכנה כאן שיפרי שפירא, אף שהיו לה שמות רבים - שיקרה לכאורה באופן סדרתי באשר לכישוריה ותולדותיה, וכביכול אף בדתה עיוורון בנסיבות טראגיות על מנת לעקוץ את כספם של אנשים וחמור מכך, את טוב לבם. היקף הבדיות שיוחסו לה הוא עצום ומתפרש על פני נפגעים רבים. אתגר וצוותו יצאו לאסוף מבחר מן הסיפורים האלה, מצוידים במורשת טלוויזיונית ענפה של משדרים דומים הרודפים מעשי נוכלות ומזהירים את הציבור לגלות עירנות, ומעליהם מרחפת הסיסמה האלמותית של שלמה בראבא בפרודיה "בשיטור משודר": "לא להתפתות לעסקאות בשטח, אחרת אתה אוכל אותה, אוכל אותה חזק ואוכל אותה בגדול".
ביחס לז'אנר שלה, "המתחזים" (קשת 12) לא רעה כלל: היא עניינית, לא נוטה לפאניקה, ואתגר המזוהה עם תכנים רכים יותר מתגלה כמנחה רהוט ואכפתי גם כשמדובר בתכנים מן הזן הזה. עם זאת, כדרכה של הטלוויזיה היום ומלחמות הברנז'ה שלה, "המתחזים" מגזימה בחשיבות העצמית, בפרט כשהיא מכנה את עצמה סרט. מסרט היינו מצפים לשרטט ביוגרפיה אמיתית של המתחזה שבמרכזו, ולפרופיל מורכב של דמות הגיבורה, שאינו עסוק רק בשאלה האם היא דוברת אמת או שקר, ואולי גם לדיון בדברים בפרספקטיבה רחבה יותר: למשל, להציע פתרונות אפשריים לשאלה מה מוביל אדם לאמץ עוד ועוד זהויות ושקרים מלבד תאוות בצע. "המתחזים" היא תוכנית תחקירים לגיטימית ומספקת גם בלי להזדקק ליומרה הזאת.
הסיפור הספציפי שבמרכז הפרק הוא כאמור לא פחות ממדהים ונתמך בידי עדויות רבות. אתגר וצוותו מגוללים עוד סיפור של הונאה לכאורה ועוד אחד ועוד אחד. יש לציין כי לא מדובר כאן בתגלית חדשה לחלוטין: בעקבות אודישן לתוכנית "מאסטר שף" - ששודרה על ידי אותה הזכיינית המשדרת את "המתחזים" - שבו תיארה את סיפור חייה המרגש ואת עיוורונה כביכול, נחשף כבר בכלי תקשורת שונים, גם כאן בוואלה! תרבות, כי סיפור פציעתה בפיגוע הוא לכל הפחות גרסה חופשית מאוד מהמציאות.
בין אם מדובר בנוכלת מחושבת או שלא, השקרים לכאורה המיוחסים לה הם מאלפים: כביכול קצינה בכירה בצה"ל, כביכול פצועה בפיגוע קשה, כביכול אלמנת צה"ל ואחות שכולה, כביכול נכדתו של יו"ר הכנסת לשעבר מנחם סבידור, כביכול מקורבת לראש המוסד לשעבר מאיר דגן, כביכול משפטנית בעלת שם. שכול, ייחוס וקרבה לשררה ופריווילגיות מקצועיות - אלה הדברים שבשמם דלתות נפתחות מבלי לשאול שאלות, ואלו הם המזכים אדם בזכות לביטוי ובאמפתיה רבה יותר בשעת צרה. עריכה ביקורתית יותר הייתה מקדישה יותר תשומת לב למשמעות של הסיפורים האלה.
ועוד עניין: המטרה בחשיפת מתחזים היא ראויה, בוודאי כאשר נגרם נזק ממשי לבני אדם בסביבת המתחזה. חיים אתגר בחר לקיים את העימות המפתיע עם שפירא בתוך אולפן טלוויזיה, אזור הנוחות שלו, אל מול מצלמות ופנסי תאורה. קשה היה להתעלם מההרגשה שתחת תחושת רדיפת הצדק, התכנית גם קצת נהנית ממעמד החשיפה, כלומר מעמד השיימינג. נוכל ודאי אינו זכאי לזכות לשם טוב ולא לטיפול בכפפות של משי, אלא שראשית, הלוואי והטלוויזיה הייתה תקיפה כל כך גם מול בעלי שררה שסרחו; ושנית, יש משהו לא נעים בשיכרון הכוח הנלווה להוכחה ולתחושת הצדק.
כיוון של"מתחזים" אין מוסר השכל מלבד "אל תסמכו על איש" - מסר טלוויזיוני מנוכר ובעייתי לכשעצמו, המפורר את האמון החברתי והקהילתי במקום לנסות לבנות אמון ושותפויות בין אנשים - אפשר אולי להוציא ממנו לקחים נסתרים. כאמור, אותה מתחזה מכרה בהצלחה את שקריה גם לתכנית "מאסטר שף", והסיפור נסחט היטב לפני שהתגלה כבדיה. סיפורי חיים מרגשים של התגברות וניצחון, גם כשהם אמיתיים, מככבים חדשות לבקרים בתכניות הריאליטי כדי למכור אשליה אחרת - שקיים בחברה שוויון הזדמנויות לאנשים מוכשרים גם כשהם בשולי החברה, ומצפה להם קבלה והכלה בחסות הטלוויזיה. המציאות החברתית, כידוע, עגומה יותר.
אולי כנקמה על ההתחפשות ההיא, כדי לחשוף את שפירא, "המתחזים" התחזתה בעצמה לתוכנית מרגשת על אנשים שהתגברו על אסונות והתחילו לחיות מחדש - ובמסגרתה הוצב המארב. כך יצא שבין "מאסטר שף" לתוכנית המומצאת לימדה אותנו "קשת" אותנו שני שיעורים על חשבונה: להיות ספקנים כלפי הסיפורים המרגשים שמוכרים לנו במסחטות הדמעות, ולזכור שגם הטלוויזיה מתחזה לפעמים למה שהיא לא.
