האגדה הטלוויזיונית מכולן היא סינדרלה. היא שולטת בתכניות ריאליטי, כישרונות, עיצוב ואפילו באקטואליה הרכה. לכולנו יש צרות בחיים, וכל אחד היה שמח לו פיה הייתה מגיעה ומאפשרת לו לטפס מעל מכשולי היומיום, להפוך ליום אחד לפחות לנסיכים ונסיכות, או לפחות יפים יותר, מכובדים יותר, מוערכים ואהובים יותר. זה מצטלם היטב ומרגש מאוד, וכשנמנעים ממסחטה רגשית והשטחה יש לזה גם ערך: אנו זקוקים להשראה תמידית להשתפר, להאמין בעצמנו ובכלל לזכור שיכול להיות טוב יותר. אמנם הרבה פעמים התוכניות שמציגות את אפקט המהפך מקנות חושה נצלנית, אפילו מתנשאת, אבל השאלה הכי חשובה בקשר לז'אנר היא מה קורה אחרי שהמצלמה מסיימת לעבוד? האם הכרכרה חוזרת להיות דלעת?
"קוויר איי" בגלגולה השני, ובעונתה השנייה שעלתה לאחרונה בשירות של נטפליקס, יוצאת דופן מבין חברותיה לז'אנר, בעיקר בזכות הערך המוסף שלה. הקונספט שלה דווקא פשוט, רגיל וחינני: חמישה גברים גאים, בעלי תחומי התמחות שונים (טיפוח, עיצוב, בישול, סטיילינג ואימון), פוגשים בכל פרק אדם הזקוק לעזרה כזו: מישהו או מישהי המתמודדים עם אירוע גדול - נסיעה, מעבר, יציאה מהארון או אירוע משפחתי, לדוגמה - אבל זקוקים לעזרה בכוונון ואיפוס על הדברים הפושטים שמרכיבים את החיים. תוך שבוע מצחיק, מרגש וגם מלמד, מקבל אותו אדם נקודת זינוק חדשה לגמרי מול העולם: הוא לבוש יפה, הבית שלו מסודר, הוא לומד להתגבר על כמה מהפחדים שלו, ומגיע לאותו אירוע מטרה כשהוא במיטבו.
אילו היה מדובר רק במפגש השמח בין "חמשת המופלאים" לבין המשתתפים - דיינו. בעונה השנייה החבורה מגיעה לג'ורג'יה ופוגשת את אמריקה שבפנים, על כל סוגיות הגזע, הדת והפוליטיקה שכרוכות יחד. הם פוגשים קהילות שלא תמיד קל להן להכיל זרים או גאים, ויוצרים איתם מפגש מכבד, לא מתעמת ולא פטרוני. בפרק הפותח הם מגיעים לשפץ מרכז קהילתי של הכנסייה המקומית בעיירה קטנה ונידחת בשם גיי (!) במפגש שמעלה שאלות רבות - האם תצליח הקהילה השמרנית, הנוצרית מאוד, לקבל אליה גם את חברי קהילת הלהט"ב שבתוכה? בלי שאף אחד יוותר על זהותו, "קוויר איי" מפגישה את הקצוות האלה באופן שיוצר מפגש, שיחה, חברות. אנחנו מכירים מהמסך בעיקר עימותים בין מגזריים, מאבקים ותחרויות מדומות בין קבוצות שונות מטעמי רייטינג. התוכנית הזאת בונה מפגש מעצים ומצמיח.
כל זה לכשעצמו נחמד, "פיל גוד" משעשע ומרגש להעביר איתו את הזמן - שזה בסדר גמור אבל לא מצדיק התייחסות מיוחדת מעבר. מה שהופך את "קוויר איי" לאירוע טלוויזיוני אמיתי הוא שהיא אינה מסתפקת בהעצמה בלבד, אלא מתעקשת להסתכל על הסביבה והקהילה ולהחזיר לה בחזרה. כמו במקרה של המרכז הקהילתי של הכנסייה, גם פרקים אחרים מובילים לאירועים שמטרתם היא חיבור מחודש או מחוזק לקבוצת ההשתייכות של המשתתף: טרנס שמארגן אירוע שבו הוא מודה לחבריו כי גייסו למענו את הסכום לעבור ניתוח לשינוי מין, או היפי מבוגר שהחליט לעבר לנבדה כדי להתקרב לברנינג מן, שמתכונן לאירוע פרידה מהחברים שמלווים אותו כל חייו (ספוילר קל: המפגש איתם יוביל אותו לחשוב מחדש על כך). כך, גם אחרי שהמצלמה עוזבת, הקסם של הפיה לא נמוג.
הטלוויזיה יכולה לגרום לנו להרגיש כל מיני דברים: חרדה או הנאה, מתח או סקרנות, כעס או צחוק, או דברים אחרים לגמרי - אבל בסוף אלה אנחנו שנשארים לבד מול המסך, ספונים בסלון בין הקירות של הבית, מנוכרים למה שקורה בחוץ. טלוויזיה שמזכירה לנו שאנחנו יכולים להשתפר, וחשוב מכך, שהדברים הטובים שקורים בטלוויזיה יכולים להתרחש בתוך הקהילה שלנו אם נעזור לבנות אותה ולתרום לה - זאת המשמעות האמיתית של טלוויזיה חברתית.
