"אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או כמצלתיים רועשים; אם תהיה לי מתת הנבואה ואדע כל הסודות ואשיג כל הדעת; ואם תהיה בי כל האמונה עד להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס...אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשרפה ואין בי אהבה - לא יועיל לי דבר" - מתוך: איגרת שאול הראשונה אל הקורינתים, פרק י"ג.
***
כמעט עשרים שנה את מגדלת ילד - אוהבת אותו, מחנכת אותו, קמה אליו בלילות, מרביצה בו ערכים, יושבת לצד מיטתו כשהוא חולה. בחיל וברעדה את צופה בו גדל, נדהמת מעוצמת הנס, מגודלו של הפלא. כמעט עשרים שנה את מגדלת ילד, ובסוף המדינה לוקחת לך אותו, סתם ככה - מכוח איזה חוק אכזרי שחוקקו שליטים שליבם ערל - והוא מת לך, בלי שום סיבה ובלי שום הצדק. וכל האהבה שלך, והלילות בלי השינה, והימים הארוכים - כולם טובעים בבריכה של כלור.
מההתחלה חשדנו בעדן. כאלה אנחנו - חשדנים מכוחו של הרגל. טוב הלב והתום שלה נראו לנו מזויפים, לא אותנטיים, מסוכנים כמעט - חלק ממהלך מניפולטיבי שנועד לפייס אותנו רגע לפני המהלומה. אבל תוכה של עדן היה כברה. היא באמת הייתה מלאת תום וטוב בדיוק כפי שהציגה את עצמה. צדיקה אמיתית. וזה דינם של צדיקים אמיתיים בגלעד - כדור עופרת מטביע אותם בתוך בריכת הצביעות והרשע. רגע לפני מותה, מצטטת עדן מתוך איגרת שאול הראשונה אל הקורינתים, משפטים שעריצי הדת של גלעד - המצטטים מדברי הקודש עד זרא - כבר הספיקו לשכוח: "האהבה סבלנית ונדיבה", אומרת עדן, "האהבה אינה מקנאת; האהבה לא תתפאר ולא תתנשא; היא לא תנהג בגסות, לא תדרש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשב רעה, האהבה לא תשמח בעולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקוה לכל ותסבל את הכל".
ועדן אכן סובלת הכל. חיה ומתה כקדושה מעונה. הדברים שלה מהדהדים באולם הספורט של בית הספר התיכון שהיא כבר לעולם לא תסיים. המשפטים שהיא הוגה הם דברים של תוכחה על אודות אהבה בעולם שבו קיימת רק משטמה. אדם וחוה גורשו מגן העדן כשטעמו מעץ הדעת, עדן גורשה מגלעד כשהעזה להתכחש לרציונאליות ולהקשיב לרגשותיה.
ובאמת, הפרק הזה עוסק בהתמודדות עם הפחד הקמאי הגדול ביותר של אמא - שילדה יילקח ממנה, בדרך זו או אחרת. לשלפרד זה אכן קורה, ובפעם השנייה - בתה התינוקת אמנם חיה, אבל לא לצידה. היא נדרשת לשאוב חלב הרחק ממנה, בלי לראות אותה אפילו, ומעיינות החלב שבחזה הולכים ומתייבשים. רק נשים שחוו את תהליך השאיבה המתיש, הכואב, ובמידה רבה - גם המשפיל - רק נשים כאלה, שהיו כמו פרות חולבות, יכולות להבין את הסבל הנוראי הכרוך בתהליך הזה: מגע הפלסטיק הקר על עורך, מכת השאיבה האגרסיבית של המכונה, כאב המשיכה של הפטמה כשקילוח החלב יורד במורד הבקבוק. השאיבה, בניגוד למה שג'ון אומרת לעדן במשך הפרק, היא לא רק "מוזרה". היא כואבת. על אחת כמה וכמה כשנמען החלב אינו לצידך. אז את כבר באמת רק חיית משק.
גם סרינה פוחדת שבתה תילקח ממנה - אבל מה שמתחיל בפרק כפחד של אמא מאמצת שחשה לא בטוחה בהורותה ומאוימת על ידי האם הביולוגית, הופך במהרה לפחד אמיתי, שהולי/ניקול תמצא את עצמה, כמו עדן, עמוק במימי בריכת החוטאים של גלעד. אף אחד לא יכול להבטיח לסרינה שהבת היחידה שלה לא תילקח ממנה ותירצח בחסות החוק. איש לא ריחם על אמה הצייתנית ויראת האל של עדן, שלפחות יש לה עוד בת להתנחם בה, אם זו נחמה בכלל. איש גם לא ירחם על סרינה. תחת המשטר הגלעדי שחרת על דגלו את אות הילודה, כולם מצויים בפחד מתמיד שמא ייוותרו עריריים.
יותר מכל, זה הפחד לשלומה של התינוקת - הדאגה לצרכיה על פני הדאגה לעצמן - אשר מאחד בסופו של הפרק בין שלפרד לבין סרינה. כשסרינה מצטטת בפני שלפרד מספר ישעיהו: "כי כה אמר יהוה, גם-שבי גבור יקח, ומלקוח עריץ, ימלט; ואת יריבך אנכי אריב, ואת בניך אנכי אושיע", היא נראית בעצמה כשבויה המתפללת שאלוהים יושיע גם את בתה שלה מפני השלטון הגלעדי. נראה גם כי לא בכדי בוחרת סרינה, הבקיאה בכתבים, לצטט מתוך הפרק בספר ישעיהו שבו מצוי גם הפסוק: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. סרינה, שעד כה שיחקה על קו הגבול העדין שבין מורדת לבין תומכת נטולת סייגים במשטר, נדמית כמוכנה כעת, עבור שלומה של הולי/ניקול ועבור הבטחת עתידה, לחצות את הקווים באופן סופי ולעבור לצידם של המורדים. כדי להציל את חייה של בתה היא תעשה הכל, אפילו, כך נראה, לכרות ברית עם אמה הביולוגית של הולי/ניקול, הלוא היא שלפרד - הנמסיס שלה, האישה שמאיימת עליה בכל מובן, האישה שבעלה מאוהב בה. נראה גם כי השמות שבחרו שתי האמהות לבתן מעידים, יותר מכל, על איחוד החזית ביניהן: בעוד שהולי - השם שבחרה שלפרד לתינוקת - הוא שם שמשמעותו קורצת להיבטים של קדושה, ניקול - השם שבחרה סרינה - הוא שם שמקורו יווני, ומשמעותו "ניצחון העם". וכך, המורדת בחרה שם שכולו קודש, והרעיה בחרה שם שכולו חול. כששתיהן יושבות יחד בסצנת ההנקה שמסיימת את הפרק - צמד אימהות לילדה אחת - נראה שהן יוצרות לעצמן תא משפחתי חדש, כזה שהשלטון הגלעדי ישמח לפורר.
בפרק הזה, שבו אנו נחשפים לגורלה של שפחה מוצלחת ו"פופולרית" כשלפרד, אנו מגלים גם מה עולה בגורלה של שפחה דחויה ובלתי רצויה כאמילי. התשובה היא, באופן לא מפתיע - סרט אימה. הגילוי המאוחר אודות עברה של גברת לורנס כמרצה לאמנות שופך מעט אור על העיצוב החריג של ביתם הגותי והמקריפ. אותה אישה מגלה לאמילי על חטאיו המוסריים של בעלה, שהינדס את הקולוניות - אותן קולוניות שבהן אמילי איבדה את שיניה וכמעט מתה. למרות מעשיו המחרידים של הבעל, נראה שהוא נוהג באשתו בחמלה יחסית, ומגונן עליה מפני העולם שבחוץ - מציל אותה ממוות ודאי לאור דברי הבלע שהיא מעזה להגיד ללא פחד. ההתנהלות שלו מול אשתו וגם מול אמילי מציפה שאלות רבות לגבי מהותו - האם הוא מבין את מידת האכזריות של השלטון שסייע לייצר ומתחרט על כך? הייתכן שהוא סוס טרויאני שמתחבא במוקד הכוח של המשטר הגלעדי?
לאמילי הלא קרה כבר הנורא מכל, אליבא דפרק הזה - היא איבדה את בנה, שהופרד ממנה בשדה התעופה בדרכה לקנדה. "לאבד ילד זה כמו לאבד איבר", יגיד לה המפקד לורנס בהמשך הפרק, בסרקזם שמאפיין אותו מן ההתחלה, ואז ימהר להבהיר לה שהוא יודע שגם איבר היא כבר הספיקה לאבד - רמז לכריתת הדגדגן שעברה בעונה שעברה. ההתנהלות של לורנס מרמזת לנו שאולי אמילי מצאה לה אי מבטחים שבו תוכל להתחזק ולהשיב לעצמה את הרצון לחיות אחרי האובדן הנוראי שחוותה.
ואולי - וזו תקווה גדולה שטמונה בסופו של הפרק הזה - מהרסיו ומחרביו של השלטון הגלעדי העריץ ייצאו דווקא ממנו. מתוכו. כמו בלידה.
העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.
הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה. להאזנה לפודקאסט של מגי אוצרי בנושא "סיפורה של שפחה".