מאז הפעם האחרונה שצרפת עלתה לגמר המונדיאל, חלפו עשרים שנה והתחלפו בה ארבעה נשיאים, אבל דבר אחד לא השתנה: איזבל הופר היא הגברת הראשונה של הקולנוע המקומי; השחקנית הכי עסוקה, הכי מוערכת, הכי פוריה והכי מעוטרת - המריל סטריפ הצרפתית.
ב-2018, כמו ב-1998, אי אפשר לחמוק מנוכחותה הייחודית של הופר על המסכים. רק בשנתיים האחרונות, הצטלמה לתשעה סרטים, לא פחות. אחד מהם, "אווה", נגנז בארץ אבל יעלה בסוף השבוע בשירותי ה-VOD למיניהם.
את הסרט ביים בנואה ז'אקו, איתו הופר עבדה כבר פעמים רבות בעבר, על פי ספר בלשי שכבר היה בסיס לסרט של ג'וזף לוסי בכיכובה של ז'אן מורו ב-1962. הוא עוסק במחזאי צעיר ונוכל, בגילומו של גספר אוליאל, המפתח אובססיה כלפי פרוצה, אותה מגלמת איזבל הופר, שגורמת לו לאבד את הגבולות בין מציאות לדמיון.
הסרט הוקרן לראשונה לפני כחמישה חודשים במסגרת פסטיבל ברלין. יום לאחר בכורתו העולמית פגשתי את הופר בחדר מלון מרווח ויוקרתי בעיר, יחד עם קבוצה של עיתונאים מרחבי אירופה. למרות מזג האוויר הקריר, השיחה דווקא חמה ונינוחה. "אני יודעת שאנשים לפעמים נרתעים ממני בגלל סוג הדמויות שאני מגלמת", אומרת הופר, "אבל התדמית שלי כמישהי קרה ומרתיעה כל כך רחוקה ממי שאני באמת, שאני צריכה המון דמיון כדי להבין למה אנשים מרגישים כך כלפיי".
הופר, בת 65, פרצה בסוף שנות השבעים עם "רוקמת התחרה" ומאז הדהימה בשלל סרטים קאנוניים, למשל "המורה לפסנתר". היא היתה מועמדת ל-16 פרסי אוסקר צרפתי - ומדובר כמובן בשיא. לפני שנתיים גם זכתה בגלובוס הזהב, אודות ל"היא" של פול ורהובן, מותחן אירוטי שאפשר לראות ב"אווה" כמעין סרט שמשלים אותו. "האם יש קו שמחבר בין שני הסרטים?", היא מציגה שאלות רטורית. "בשניהם, הגיבורות לא מתנהגות כמו קורבנות. בשניהם הן נשים בודדות, ומלאות אמוציות, גם אם החזות שלהן קרה. חוץ מזה, כמובן שיש עוד מכנה משותף והוא שאני משחקת בשניהם".
"האם מדובר בפנטזיה גברית על זנות? האם גם אשה היתה יכולה לכתוב סיפור כזה?", היא ממשיכה. "אני מאמינה שכן. אפילו שאני מגלמת פרוצה, זה לא באמת סרט על זנות. הוא לא יורד לפרטים, ולא מתעסק במקצוע עצמו, שמשמש כאן אמצעי כדי לדבר על דברים אחרים: למשל, על טשטוש הגבולות בין סקס, כסף ורגשות".
סביר להניח שאף במאי אמריקאי לא היה מעז בימינו לעשות סרט בכיכובה של פרוצה.
"חבל שכך. אנחנו לא יכולים לבוא ולהגביל לאנשים את הדמיון. אם זה הכיוון שבו העולם הולך, זה לא דבר טוב. אם נפעיל צנזורה על תכנים של יצירות, בסוף כל המוזיאונים יישארו ריקים".
פסטיבל ברלין האחרון היה אירוע הקולנוע הגלובלי המרכזי הראשון שהתקיים אחרי פרוץ תנועת ה-MeToo, ומטבע הדברים, הנושא כיכב בשלל פאנלים ועלה גם בכל שיחה. "כל מה שנאמר בחודשים האחרונים, טוב שנאמר. חיכינו יותר מדי, וצריך היה להגיד את הדברים האלה מזמן", אומרת הופר. "היתה ויש שנאת נשים, בכל זמן ובכל מקום. תמיד מדברים על איך היא באה לידי ביטוי בתחומים הגדולים, אבל היא מתבטאת גם בדברים הכי קטנים של החיים. היא מגיעה לא רק מגברים, אלא גם מנשים, שיכולות להיות מאוד רעות זו לזו".
הופר עצמה, היא אומרת, מעולם לא חשה שהותקפה או הוטרדה. היא גם לא מתחרטת על כלום, ומעולם לא הרגישה שלחצו אותה לקיר. "בחיים לא עשיתי סרט שלא רציתי לעשות", מכריזה השחקנית. "כל סרט שעשיתי, היה לי נעים איתו. אני לא מאזוכיסטית. בחיים לא הייתי עושה משהו שהיה מפחיד או מלחיץ אותי. לפעמים אני קוראת שכותבים שאני עושה תפקידים חולניים, סוטים וכדומה, ואני לא מבינה מאיפה זה בא".
"אף פעם לא חשתי מובכת מאף סרט שעשיתי", ממשיכה הופר. "זה מפני שהיה לי את הפריבילגיה, ואולי גם את החוכמה, לבחור רק סרטים בהם אהיה הדמות הראשית, והסיפור יוצג מנקודת מבט נשית. לא הייתי מרגישה בנוח להיות מאחורי הגבר או לשרת סיפור גברי".
היו כאן פאנלים בנושא מקומן של במאיות בתעשיית הקולנוע. מה עמדתך בנושא?
"תמיד שואלים אותי אם יש הבדל בין לעבוד עם גבר או עם אישה, ואני חושבת שיש כאן אי הבנה עמוקה: זה שאשה עושה סרט, לא אומרת שהוא בהכרח יהיה טוב לנשים, וזה שגבר עושה סרט, לא אומר שהוא בהכרח יהיה רע לנשים. הדברים קצת יותר מורכבים מזה".
מה חשבת על גילוי הדעת של קתרין דנב ונשים צרפתיות רבות אחרות, שאם לסכם אותו בשטחיות, קרא לאיזשהו סוג של ריסון של ה-Metoo?
"אני כאמור בעד התנועה, אבל היא בהחלט יכולה ללכת רחוק מדי. בסופו של דבר, המטרה היא לא להפריד בין גברים ונשים אלא לאפשר להם לחיות יחד. חבל לי שנאבד את היכולת להיות מורכבים ואמביוולנטיים. אני לא יודעת למה זה קורה. אולי כי הרשתות החברתיות הופכות את הכל לשטחי. אם גברים יפחדו לפלרטט או להחמיא, זו תהיה תופעת לוואי שלילית. אומרים שגברים צריכים לדעת מתי לא להגזים כשהם מחלקים מחמאה, אבל איך בדיוק אתה מגדיר 'הגזמה' במקרים כאלה? זה מאוד בעייתי".
בנושא אחר לגמרי, הופר ובנה רכשו לא מזמן שני מוסדות קולנועיים פריזאים ותיקים ברובע הלטיני, Christine 21 ו-Ecoles 21, המקרינים אך ורק סרטים קלאסיים. פניה של השחקנית זורחים כשאני אומר לה שאלה בתי הקולנוע הטובים בעולם. "אני יודעת", היא אומרת בחיוך.
ראיתי שם לא מזמן הפצה מחודשת של הפילם-נואר הנשכח אך המדהים "Blast of Silence". זה היה וואו.
"זה סרט מדהים, גם אם הוא אחד הסרטים המדכאים אי פעם".
והיה מדהים גם לראות כמה אנשים עומדים בתור כדי לראות סרט ישן בשחור לבן.
"ככה זה בפריז. זו עיר טובה לראות בה סרטים. יש גם עוד כמה בתי קולנוע טובים שמקרינים קלאסיקות, אם כי בעצם עדיף שלא אדבר על המתחרים".
