השבוע חגג העולם שלושים שנה לצאת "מת לחיות", שנחשב אחד מסרטי האקשן הגדולים בכל הזמנים. בישראל, למעשה, צריך היה לחכות עם החגיגות עד אוקטובר - שכן בזמנו היו פערים גדולים בזמני ההפצה, והסרט יצא אצלנו באיחור של חצי שנה. כיום, לעומת זאת, שוברי הקופות כמעט תמיד עולים בו זמנית פה ובאמריקה. וכך, כבר בסוף השבוע האחרון הגיע אלינו "גורד שחקים" הטרי, המוגדר כמעין חיקוי מודרני של להיט האיטייז בכיכובו של ברוס וויליס, והפעם עם דוויין ג'ונסון בתפקיד הראשי.
בניגוד לוויליס, שהפך לכוכב קולנוע בזכות "מת לחיות", ג'ונסון כבר מזמן לא זקוק למקפצות. בשנים האחרונות ביסס את מעמדו כשחקן הכי קופתי בהוליווד, וכישלונות כמו "משמר המפרץ" הם היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל - שורה ארוכה של הצלחות, ובה סדרת סרטי "מהיר ועצבני", "ג'ומנג'י 2" ו"סוכן וחצי", בו שיתף פעולה עם הבמאי רוסון מרשל ת'רבר, שהופקד גם על סרט זה.
ב"גורד שחקים", מגלם ג'ונסון סוכן מיוחד שאיבד את רגלו וסיים את הקריירה בשל טעות טרגית. הוא קיבל החלטה הרת גורל בסיטואציה רגישה, שבאחד הטאצ'ים היפים היחידים של התסריט, תחזור כאן על עצמה ותאפשר לו לסגור מעגל ולגאול את נשמתו. את כל זה יעשה בהונג קונג, לשם יצא עם משפחתו כמומחה המופקד על הביטחון במבנה רב הקומות שבשמו נקרא הסרט. מיקום העלילה נועד כמובן לאפשר להפקה הזו למקסם את הרווחים באסיה, ולאור הספתח הבינוני שלה בקופות ארצות הברית, היא בהחלט תידרש לכך.
מובן שהמשימה הסינית אינה מתנהלת בשלווה: מישהו מצית אש בגורד השחקים, מסיבות קונספירטיביות שיתבררו עם הזמן, ומסכן את חיי רעייתו של הגיבור (נב קמפבל) ואת שני ילדיו. הוא, מן הסתם, יעשה הכל כדי להציל אותם, ויש לו הרבה מה להציע - ניסיון קרבי, שרירים אימתניים, תושיה אינסופית ובעיקר מסירות מוחלטת. אם יצטרך לטפס על מגדל בוער או לקפוץ בין בניינים בשביל לחלץ את הקרובים לו, ברור שיעשה זאת, בחסות התסריט המופרך ולהנאת הצופים.
בשל עיתוי ההפצה ואופי העלילה, אי אפשר שלא להשוות בין "גורד שחקים" ו"מת לחיות", ובאופן לא מפתיע, הסרט הטרי נחות מן המקור בכל רמה. בלהיט האייטיז, הסיפור היה קוהרנטי והגיוני למדי, וכאן השתלשלות העניינים נהיית מסובכת ולא סבירה; אז, הארכי-נבל בגילומו של אלן ריקמן היה חד ומושחז, ופה הוא מתגלה גנרי וסתמי; בזמנו, היה חוש הומור שתרם לחוויה כיפית ומבדרת, ופה הכל יבשושי. גם הבימוי של מרשל ת'רבר, שעד כה התמחה בעיקר קומדיות כמו "דודג'בול" אינו מתעלה לזה של ג'ון מקטירנן לפני שלושים שנה, והוא מתקשה ליצור אקשן מלהיב.
אם ראיתם את הטריילר של "גורד שחקים", ואי אפשר היה להתחמק ממנו בשבועות האחרונים, אתם יודעים כמעט בדיוק מה אתם הולכים לקבל. אין פה שום טוויסטים עלילתיים וכמעט אף הפתעה מכל סוג שהיא. רק קטע אחד כאן מסעיר באמת, והוא מתרחש רק לקראת סופו, כשהסרט מפסיק לחקות את "מת לחיות" ומתחיל להעתיק מ"הליידי משנחאי". הפילם-נואר הקלאסי של אורסון וולס. התוצאה היא סצנת אקשן נהדרת, אמנם לא מקורית במיוחד אך עדיין מפתיעה, מבוצעת כהלכה, מותחת ומספקת, המאפשרת לתוצר הפעולה הזה להתרומם ברגע השיא שלו.
נוסף לחלק המוצלח הזה, אפשר לשבח את הסרט גם על ההידוק ועל הענייניות שלו: אין בו הקדמות מיותרות או סיומות מתמשכות, וגם לא שומן מיותר באמצע. הוא בינוני רוב הזמן, אבל לא צונח מתחת לכך. אי אפשר לומר כי זה הלהיט שינחם אתכם על תום המונדיאל, אבל הצפייה גם לא תגרום לכם נזק מוחי. בסך הכל, "גורד שחקים" הוא מסוג הסרטים שנוח להעביר איתם טיסה או להירדם איתם בלילה. מצד אחר, בניגוד ל"מת לחיות", אף אחד לא יחגוג שלושים שנה לצאתו. למעשה, סביר להניח שהעולם ישכח ממנו בעוד שלושים יום.
