סוף העונה של "סיפורה של שפחה" היה רב תהפוכות ואירועים (זהירות, ספוילרים לפניכם): סרינה ג'וי מוצאת בעצמה אומץ לעשות דבר אסור ומשלמת מחיר כבד, אמילי רוצחת את הדודה לידיה, ג'ון בורחת עם התינוקת שלה, כשבדרך מתרחשים לא מעט שיתופי פעולה מפתיעים, חוצי מעמדות ומתרסים. מוטב היה אם השפע העלילתי הזה היה מרווח יותר על פני העונה על חשבון הקלוז-אפים האינסופיים של המצלמה על ג'ון השותקת והמיוסרת שמילאו - לפחות בהרגשה שלי - אחוזים עצומים מהתסריט. הפער בין הסיום האינטנסיבי לעונה האיטית ממחיש את הצורך בקתרזיס, בנקמה, בהתפתחות של ממש בסיפור העצוב מאוד של ג'ון/שלפרד והמשטר הדכאני שסובב אותה.
"סיפורה של שפחה" שייכת למסורת הדיסטופיה: יצירת עולמות עתידיים או אלטרנטיביים שההיגיון המניע אותם אלים, מסוכן, לא מוסרי או לא אנושי. היצירות האלה מבקשות להזהיר אותנו מהידרדרות לעולם כזה, תוך רמיזה ליסודות שקיימים בעולם שלנו. האזהרה הזאת מחייבת מסר נוסף שטמון בדיסטופיה: מוכרחים לקום ולהיאבק בה. חשבו על "מטריקס", על "משחקי הרעב", על "המעניק" - כולם מובילים לקריסת המשטר הדיסטופי, או למצער, למרד. קריסת המשטר מאשרת שיש כוחות אנושיים חזקים מדיכוי ומוות ושהערכים ההומניסטיים-אוניברסליים חזקים מערכים כלכליים או תועלתניים. אם אין אפשרות כזאת, הרי שאין תקווה.
כך גם גילעד: המדינה האולטרה דתית-קנאית-שמרנית-פטריארכלית בדיונית שבה מתקיימת הסדרה מוכרחת לקרוס. אז למה היא לא קורסת בעצם? הרי זה הגיהינום בהתגלמותו: משטר שמפעיל אינספור סוגים של אלימות - רצח, אונס ועינויים בראשם, אבל זה ממש לא הכול - עם היגיון עקום שהעיקרון היחיד שבו הוא אפס סובלנות לסטייה מהפרוטוקול. גילעד זקוקה לנשים יולדות? היא תרצח אותן אם היא תחשוב שהן ממרות את פיו. היא כת קצינים ששומרת על עצמה? היא תקצץ גפיים גם לאנשי שלומה למען ייראו וייראו. לגילעד אין אידיאולוגיה מוסרית סבירה, אבל גם לא יכולת כלכלית, פוליטית או ארגונית לשרוד.
אלא שלגילעד גם אין זכות קיום יותר מבחינה ספרותית: היא העבירה את המסר שלה. אם העונה הראשונה זעזעה כשהמחישה את דרכי הדיכוי שגברים מפעילים כלפי נשים, המנגנונים שמאפשרים את הדיכוי הזה וההצדקות והנימוקים שגברים ונשים מספרים לעצמם כדי לאפשר אותו, העונה השנייה - גם אם המשיכה לתאר אפשרויות שונות של סולידריות וניכור בתוך החברה הזו - לא גילתה לנו דבר חדש על אלה. הקיום הנוכחי של גילעד הוא קיום של זוועה בלבד, וככל שהוא מתמשך הוא מעשה סדיסטי כלפי הדמויות שחיות בתוכו - הוא מאפשר את האלימות. אלא אם כן העונה הבאה תפיל את גילעד ותסיים את הסאגה, להמשיך את "סיפורה של שפחה" יהיה מעשה לא ראוי. אם קיימת בנו חמלה כלפי ג'ון וחברותיה, עלינו לדרוש את סוף הסיפור.
אלא ש"סיפורה של שפחה" - הסדרה החתרנית, הפוליטית, הרדיקלית - בוחרת בגילעד. היא בוחרת במערך החברתי שלה, במוסר המעוות שלה, מקבלת את הנראטיב שלה. זה מתחיל בגיבורה שלה, ג'ון/שלפרד, שבוחרת בגילעד. ג'ון, בהחלטה שאין בה שום היגיון בעליל, מביאה את התינוקת שלה, הולי, לאמילי הנמלטת, ולא מצטרפת לרכב הנמלט. לאן היא תחזור מכאן בדיוק? היא לבושה בבגדים של שפחה אחרי שחטפה תינוקת, באמצע שומקום, בלי שום אדם שהיא יכולה לפנות אליו לעזרה. ברור כי היא גוזרת על עצמה אסון. היא מוותרת על הסיכוי היחיד שלה לחופש - וחוזרת חזרה לגילעד; היא מוותרת על השם שהיא העניקה לבת שלה, ומתיישרת עם זה שהעניקה לה סרינה ג'וי ובכך מקבלת את ההיגיון הגילעדי, לפיו לסרינה יש איזושהי חזקה לגיטימית על התינוקת. היא פונה נגד עצמה, עוטה על עצמה את הברדס, ומתחפשת שוב לשפחה - הפעם מבחירה שלא מוסברת עד הסוף.
הסצנה הזו, שבו היא עוטה מחדש את הברדס, מזכירה סצנות אייקוניות מהתרבות הפופולרית. מפתה להיזכר במסכה של דארת ויידר, שמפרידה בין אנאקין סקיווקר, התקווה הגדולה של הכוח, לבין האיש המרושע ביותר בגלקסיה שנמצאת הרחק הרחק מכאן. כשהוא מוריד את המסכה, הוא שוב אנושי, כשהוא עוטה אותה, לבוש במדים, הוא מאבד את אנושיותו והופך לכוח משחית בשירות כוחות הרשע. ג'ון/שלפרד אינה אנאקין/דארת ויידר, אבל בסדרה שמדגישה כל כך משמעות חברתית של לבוש - נכון יותר, בחברה הגילעדית שמדגישה כל כך משמעות חברתית של לבוש - הבחירה שלה לעטות מחדש את הברדס, מחזירה את ג'ון לצד האפל, לקוד החברתי של גילעד, בכיוון ההפוך מהחופש שהיה במרחק נגיעה ממש. האם ג'ון חושבת שהיא ראויה לחברה הזאת? או שהיא מרגישה שייכת אליה?
לא רק ג'ון בוחרת בגילעד: הסדרה עצמה מצאה את עצמה בעונה השנייה מתמסרת לא פעם לקווי עלילה שמרניים שמהדהדים את עקרונות המשטר. הנה כמה דוגמאות: לא מדע ולא רפואה - הדבר היחיד שיכול היה להציל את התינוק החולה של ג'נין הוא מפגש עם האמא האמיתית שלו; התסריט של "סיפורה של" מיישר קו לפי ההיגיון של של גילעד, ומעניש כמעט אך ורק נשים באלימות: סרינה ג'וי איבדה אצבע ואת היכולת להרות בעקבות ירי, עדן (אמנם עם מאהבה השולי וחסר העומק) מוצאת להורג. הדודה לידיה נרצחת. לעומתן, פרד ווטרפורד יצא מפיגוע עם כמה שריטות בלבד; עניין נוסף: ג'ון - ובעניין הזה אני חולק על הפרשנות מאירת העיניים שכתבה מגי אוצרי בבלוג המרתק שלה על הסדרה - נשארת בגילעד בסופו של דבר בשם העיקרון לפיו אם אינה יכולה להותיר את הבת שלה מאחור. אמילי, שהבן שלה נמצא בקנדה, יכולה להימלט ולהציל את חייה - אבל ג'ון לא כי האנה עוד כאן. אין לה זכות לחופש אחרת.
וישנה עוד פנייה שכזאת אל הצד האפל: זו הבחירה של הולו, הגוף המשדר, להחזיק את המשטר הבדיוני של גילעד בחיים גם בעתיד: עוד עונה, עוד אונס ואלימות גרפיים, שיניבו בהמשך עוד פרסי אמי, רייטינג ומרצ'נדייז: רק בשבוע שעבר הוכרז על השקת יינות בהשראת דמויות הסדרה, שבוטלה בעקבות הבאקלאש המתבקש. זאת בחירה כלכלית הגיונית, אבל מבחינה אמנותית היא מפוקפקת: כמו סדרות מצליחות רבות אחרות, גם "סיפורה של שפחה" היא פרה שימשיכו לחלוב הרבה אחרי שקווי העלילה שלה יפסיקו להיות הגיוניים, אם הם אינם כאלה כבר עכשיו. את מה שיישאר מהנשמה והעומק שלה בעונה 5 או 6, ספק אם מחתרת מיידיי תצליח להציל.
יש מעט סדרות שהציתו בשנים האחרונות דיון סוער כמו "סיפורה של שפחה", ובצדק: שאלות של מגדר, משטר, סולידריות חברתית ואלימות הועלו בה על שולחן הניתוחים מדי פרק, בלי לרחם על הצופים. היא סדרה שמגדירה את תקופתה והולמת אותה. דווקא משום כך - אסור לה להימתח ולאבד מכוחה. "סיפורה של שפחה" חייבת להסתיים. גילעד חייבת ליפול.
כל פרקי "סיפורה של שפחה" זמינים ב-HOT VOD