בתקופה האחרונה תיכון "תלמה ילין" מקבל כותרות בעיקר בגלל מערכות יחסים לא הולמות בין מורים לתלמידים. הסיפורים מציגים, לכאורה, תמונה מורכבת של התעלמות ואוזלת יד מערכתית בסיטואציות שלא אמורות לקרות בשום מוסד חינוכי. החל ממערכות יחסים אינטימיות בין מורים לתלמידים ועד אודישנים שלא היו צריכים להתקיים.
מדובר בתיכון לאמנויות הבמה המוביל בארץ שמתהדר ברשימת בוגרים ארוכה ונחשקת. להתקבל אליו הוא לא פחות מפסגת החלומות של כל ילד שרוצה להשתלב יום אחד בתעשייה. גם אני מאלה שלמדו שם, אבל לא ידעתי כלום. מצאתי את עצמי צועדת במסדרונות "תלמה ילין" בגבעתיים אחרי 28 שנים ותהיתי איך זה שלא שמעתי, איך זה שלא הרגשתי. גם בשיחות עם חברים לא הצלחנו לשחזר. יש סיכוי שפשוט העלמנו עין?
יממה לאחר פרסום התחקיר על המורה בועז ארד - שבו נטען כי ניהל מערכת יחסים אינטימית עם תלמידה, ושעות מאוחר יותר שם קץ לחייו - קיבלתי מבול של הודעות מכל תוכנית אפשרית. כולם רצו תגובה, ריאיון או עוד פרטים על ארד בפרט ועל מה שקורה בתלמה ילין בכלל. אני מודה שלמעט העובדה שלמדתי שם, לא היה לי מושג על מה הם מדברים. שיטוט קצר ברשת הספיק לי כדי לתהות איך הצלחתי לפספס את זה? איפה הייתי? מה עשיתי? איך לא ידעתי מכלום?
אז התקשרו אליי מ"רשת". בפגישה עם ארנון גל, מנהל מחלקת האקטואליה, סיפרו לי על הרעיון לעשות סרט על "תלמה ילין" ועל כל מה שקרה שם. אני מודה שלא ידעתי מה לי ולזה מלבד העובדה שלמדתי שם. לא חוויתי הטרדה וחוץ מאסף הראל, בן כיתה שלי, הנחתי שלא הכרתי מישהי או מישהו שהוטרד. האנשים שאני מכירה יודעים לספר על חווית לימוד משנת חיים - אז למה בעצם לפתוח פצעים כל כך ישנים?
התשובה די פשוטה. מהר מאוד התברר לי שלא מדובר במקרים בודדים. יש סיפורים נוראיים ועדויות קשות: "הוא פשוט אמר לי להתפשט ולגעת בעצמי", סיפר לי אחד. "הוא היה לוקח מצלמת וידאו ועושה זום אין על חזה של תלמידה", סיפר לי אחר. "הוא שאל אם אני רוצה לשחק ברופא וחולה והראה לי את האצבע שלו". ואלו רק חלק מהעדויות שנאספו.
"אותך לא הטרידו, נכון?", שאלה אותי בתי בת השמונה, אלכס. "נכון", התוודיתי. "אז למה את עושה את הסרט הזה בעצם?", אלכס מקשה. "שאלה טובה, זה בדיוק מה שאני מנסה לברר עם עצמי", הסברתי. "אמא, מה יש פה להתלבט? שמעת על הילדה מבית הספר שלנו שנפלה מקיר טיפוס שלא היה מאובטח כמו שצריך? היא כנראה שברה חוליה. אז מה זה משנה אם גם חלק מהילדים נהנו לטפס על הקיר - היית רוצה שזה יקרה לעוד ילד?". ברגע אחד ילדה בת שמונה סידרה לי את הראש.
כשאני נתקלת בכתבות על הטרדות מיניות אני נאטמת. פוחדת שזה יחדור אלי ולא יעזוב, ידיר שינה מעיני. אז אני משתדלת להשאיר את התוכן הזה מחוץ לעולם שלי. מרפרפת. לא קוראת פרטים. מודה, גדול עלי. אבל כשיצאנו לצילומים, חומות ההגנה שלי נפלו במהירות האור. המפגש עם האנשים וההקשבה לסיפורים ממקור ראשון לא איפשרו לי להישאר אדישה. מצאתי את עצמי בורחת הצדה, לא נרדמת בלילות, חופרת בזה שוב ושוב. נערים ונערות, שסחבו כל כל הרבה שנים את הסודות הללו ולא סיפרו. כל כך מתסכל. כל כך מכעיס.
את בועז ארד לא הכרתי באופן אישי, הוא לא לימד אותי. אבל אי אפשר שלא היה להרגיש את נוכחותו במסדרונות בית הספר. מחויך, כריזמטי. נפגשתי עם שתיים מהתלמידות הכי קרובות שלו: אמה וטלי. השנייה גם הייתה האחרונה שניסתה, ככל הנראה, לדבר איתו באותו הלילה שבו נטל את חייו. הפרסומים טלטלו אותה אך גם הדאיגו בו זמנית.
השתיים מציגות תמונה של מורה שהוא גם מנטור לחיים - ולכן מערכות היחסים איתו נמשכו הרבה מעבר לשעות הלימודים. "בועז היה האיש הכי רגיש, הכי קשוב, הכי איכפתי ואמפתי בבית הספר. היינו עוברות איתו על ספרי אמנות, מדברות איתו על החיים ומקבלות תמיכה ממנו, כזו שכל אחד היה חולם לקבל", מספרת טלי. "אני הייתי מהתלמידות שהיו מגיעות לביתו של בועז. היה לו בית פתוח, היה לו טלפון פתוח. אפשר היה לדבר איתו בחצות הלילה, אם משהו הטריד אותי", מוסיפה אמה. בקיצור, מי לא היה רוצה מורה כזה? ובכל זאת, גישה כזו לא פעם חצתה את יחסי המורה-תלמיד המקובלים. וחלק מהתלמידות הרגישו פחות בנוח עם הגישה החינוכית החתרנית הזו.
ר', תלמידה אחרת שלו, סיפרה על ארד שהיה מביא מצלמת וידאו לכיתה, עושה תקריב על חזה של אחת מהתלמידות ומקרין את הצילומים. "אני יודעת שהיו אנשים שהיו הולכים אליו הביתה. מה שנראה לי מאוד תמוה כבר אז. זו הייתה שיחת המסדרון שלנו". ואני חופרת בזה. תוהה אם מצב בו תלמידה בת 16 מתאהבת במורה בן 25 הוא תקין. ולמי? לאגו שלה שעוד לא מפותח מספיק - או לא מצליח להבחין ביו טוב ורע? האם זה מורה שהתבלבל לגמרי? מעריצה שאיבדה גבולות? או רומן טהור ומהמם?
הגבולות ב"תלמה ילין" היו מאז ומתמיד לא ברורים. המורה שהוא גם הבמאי, ועל כן זה שיכריע איזה תפקיד ישחקו, ומצד שני גם מנטור שמספק אוזן קשבת יותר מזו של ההורים, שעסוקים בעבודה ובטרדות החיים. לכאורה זה נפלא, אבל מתברר שיש כמה מורים שלקחו את זה רחוק מדי. שלא תטעו, גם מורות היו שם.
דותן, חברי הטוב מהכיתה, סיפר לי לראשונה על הרומן שלו עם אחת מהמורות בתלמה ילין והותיר אותי המומה. "באה לבקר אותי חברה והמורה שאלה אותי 'בת כמה היא?'. היא הייתה נראית מבוגרת. עניתי לה שהיא בת 18 ואז היא השיבה: 'אף בחורה בת 18 לא יכולה ללמד אותך כלום'. משם הדברים כבר התגלגלו. מבחינתי מדובר בפנטזיה של נער מתבגר. הייתי מאוד חשוף ופגיע, זה החמיא לי נורא שמישהי בכלל התעניינה בי".
אבל לא רק רומנים היו שם, היו גם מורים שניצלו לרעה את העובדה שהתלמידים סמכו עליהם, העריצו אותם ואפילו אהבו אותם. יוני לוקאס, למשל, מורה לדיבור, שאני חייבת להודות שאני פגשתי רק את הצד המקסים שלו ושהוא מאוד עזר לי במהלך השנים. אבל מתברר שהיו אחרים שהמפגשים איתו היו להם הרבה פחות נעימים, בלשון המעטה. את עידו, שלמד שנה או שנתיים מתחתי, הוא הזמין לאודישן. לוקאס מצדו דרש מהתלמיד להוריד את מכנסיו ולגעת בעצמו - כחלק מדרישות התפקיד לכאורה.
רק במהלך הריאיון לסרט, עידו הבין בפעם הראשונה מה קרה לו. שזו הייתה הטרדה. "יום אחד הוא תפס אותי בהפסקה ואמר לי, 'אני רוצה לקחת אותך לאיזה אודישן לאיזה לסרט, אבל זה סודי'. הוא מראש אמר שזה סרט מאוד נועז ושהוא חושב שאני מתאים ושכדאי לי לעשות אודישן. הוא תיאר לי את הסצנה ואמר שיש בה ילד שמפנטז על משהו. בזמן האודישן הוא הציע לי להתפשט ואמר לי ללכת כמה שיותר רחוק, לגעת בעצמי. ואני ניסיתי עד שבסוף הפסקתי. הורדתי את המכנסיים אבל הפסקתי, זה הרגיש לי לא נכון". אחרי כמה ימים, לוקאס ניסה לשכנע אותו לשחזר את האודישן והציע לו לצלם אותו בשנית בביתו. "כל השנים חשבתי שלא התאמתי לתפקיד, שלא הייתי מספיק טוב".
גם מנחם נבנהויז, המנצח והמורה הנערץ למוזיקה, השתמש בשיטות דומות ונהג להזמין את התלמידים שלו לסטודיו הפרטי שלו כדי לגרור אותם לעולמו האפל. ד' סרב לדבר על זה עד היום. אך בסרט הוא אוזר אומץ ומתאר לראשונה את מה שעבר עליו. "מנחם היה איש צ'ארמר, מקסים, החבר הכי טוב, האח הגדול. חוש הומור, מבריק כריזמטי וכולנו מוקסמים ממנו. מנצח של תזמורת - הוא אלוהים", משחזר ד', שהוזמן אל הסטודיו של נבנהויז. "ברור שכל מילה שלו זה קודש. אני התאהבתי אנושות בילדה הכי יפה, והיא לא רצתה אותי. אהבה נכזבת, שברון לב, הייתי מרוסק. אחרי אחת החזרות של התזמורת, מנחם שאל מה קרה, אני התחלתי לספר והוא הזמין אותי אליו לסטודיו. מי היה מאמין? אני נוסע באוטו שלו לסטודיו שלו. בסטודיו סיפרתי מה קרה לי, הוא שם לי מוזיקה של מאהלר ואז פתאום הוא שאל: 'עומד לך כשאתה שומע מוזיקה?' אני לא יודע מה אני אמור לענות על זה". בהמשך מספר ד' על ניסיונות חוזרים של נבנהויז לגעת בו, אך כשלא הראה עניין לשתף פעולה איתו - ליווה אותו נבנהויז לדלת הבית ומבהיר לו שאסור לו לדבר על המקרה הזה בחיים.
למה הנערים והנערות הללו שמרו את הסודות שלהם כל כך הרבה שנים? התשובה מורכבת. מחקרים טוענים כי נדרשות לפחות 20 שנה לעבד טראומה מינית ולשתף אותה עם הסביבה. בעיקר כשהיא נגרמת על ידי אדם נערץ כל כך שמנצל מצוקה. זה לא פשוט לקום ולזעוק - בעיקר כשהאליל שלך מפציר בך לשתוק.
כל מי שלקח חלק בסרט, מסתובב שנים עם הסוד הכבד הזה. אך האם משהו השתנה ב-30 השנים האחרונות בעקבות החשיפות והגילויים? התשובה חיובית. בפגישה עם משה פילוסוף, המנהל הנוכחי של בית הספר, נדמה שיש רצון אמיתי להתמודד עם העובדות ולא "לטאטא" אותן מתחת לשטיח. האירועים הקשים הם חלק מההיסטוריה הפחות מחמיאה של בית הספר - ועכשיו הם מפיקים ממנה את הלקחים ומנסים למנוע מקרים כאלו בעתיד ככל שביכולתם.
הידיעה שהיו מורים שניצלו את האינטימיות הזאת מזעזעת, והיה ברור שאנחנו מסתערים לטפל בזה, ובמשך חצי שנה עשינו הרבה מאוד דברים. היום אסור להיפגש אחה"צ עם המורים, אסור חברות בפייסבוק, אסור אינסטגרם בין מורים לתלמידים, אסור לבוא אליהם הביתה. אנחנו והצוות עובדים על נהלים ודילמות חינוכיות ומחדדים אותם כל הזמן", מסביר פילוסוף. "לקחנו אחריות מלאה אחרי האירועים: לומר שזה קרה ומה עושים היום כדי שזה לא יקרה שוב. הדגשתי בפני התלמידים את החשיבות לפנות אליי כמנהל בכל חשש או תחושה שיש משהו בעייתי ולדבר עם האדם הרלוונטי, לא לשמור בבטן. מצד אחד אסור לוותר על הקשר המיוחד שיש כאן בין מורים לתלמידים, אבל הקשר הזה חייב להיות ברור. בין שמירה על המוניטין לבין נפשו של תלמיד - אז הביטחון של התלמידים לפני הכל ואני דואג לשמור עליהם. אני לוקח את האחריות המלאה לטפל בכל מקרה שכזה בדרך הקיצונית ביותר שאני יכול".
השיחה הזו מרגיעה אותי מאוד, אבל אני עדיין לא מפסיקה לשאול את עצמי האם זה יכול לקרות שוב? אני מקווה מאוד שלא. במקביל, ההורים צריכים לפקוח עיניים שבעתיים. החברים לספסל הלימודים צריכים להיות ערניים ולא לחשוש לשתף.
וזה כבר הרבה יותר מתלמה ילין, זה רלוונטי לכל תלמיד ברחבי הארץ: קחו אחריות על הגוף והנפש שלכם. שימו לב. גם כשזה אפור, או מרגיש רק קצת לא בסדר בבטן או לא נעים - זה כנראה באמת לא בסדר. אין באמת תחום אפור. מה שתדחיקו בהווה, יכביד עליכם בעתיד. בחיים הבוגרים שלכם. אל תקלו ראש, תשמרו על עצמכם.
מעו"ד חי הבר, המייצג את מר יוני לוקאס, נמסר בתגובה: "מרשי מכחיש את כל הנטען כלפיו ומבקש להביע את מורת רוחו מעצם העובדה כי משרבבים את שמו לכל מיני אירועים וטענות כלפי בית הספר תלמה ילין או מי ממוריו, אירועים להם אינו קשור כלל. מרשי הינו מורה ותיק ומקצועי הנחשב כמומחה בתחומו העובד במקצוע למעלה מ- 40 שנה. במהלך שנת 1986 או בסמוך לכך, נתבקש מרשי לעבוד בבית הספר כמורה מקצועי בתחומו פעמיים בשבוע. סה"כ עבד מרשי בבית הספר כ- 3 שנים. מרשי מעולם לא קיים כל מגע עם מי מתלמידי בית הספר ואף לא הזמין אף תלמיד לביתו לשום שיעור פרטי וכל מי שטוען אחרת פשוט משקר. עידו שטוען כי נמנה בעבר כאחד מהתלמידים שלמדו בבית הספר כלל לא זכור למרשי אך יחד עם זאת כל טענותיו הזויות, שקריות ומשוללות כל יסוד ולא רק בגלל שחלפו כ- 30 שנה. בשולי הדברים אציין כי כל האופנה שהחלה לאחרונה במסגרתה מכפישים שמם של אנשים ברשתות החברתיות כאשר ברור שאין פה כל עבירה פלילית וכל התלונות הללו לעולם לא יגיעו לבית המשפט הינו דבר פסול מיסודו ופרט ללשון הרע אין בו שום תועלת. תקופת ההתיישנות לא סתם נקבעה ואם חלפה התקופה וכאשר אדם לא יכול לקבל הזדמנות אמיתית לשמור על שמו הטוב למה לתת במה למכפישים שכאלה. בכל מקרה, למען הסדר הטוב וודאי למעלה מן הדרוש יובהר כי מר לוקאס לא התנהג באופן פסול ואסור, לא נגע באף אדם, לא ביצע כל מעשה כזה או אחר לא בקטין ולא בבגיר וככל שישנן תלונות לגבי אחרים מוטב להתרכז בהם ולהניח למרשי להמשיך בחייו".
מעו"ד אביתר קציר, בא כוחה של משפחתו של בועז ארד נמסר בתגובה: "'הפקרות עיתונאית' כבר גבתה מבועז ארד ז"ל את שמו הטוב ואת חייו. דמו טרם יבש וכלי תקשורת אחר שב וממחזר טענות שחלקן כוזבות, חלקן מסולפות, וכולן מלפני שני עשורים ואפילו יותר. הבאת עדויות אווירה במירכאות ומתן פרשנויות בדיעבד למה שאירע לפני למעלה מ-20 שנה אינו רק מעשה תמוה - אין בו שמץ של הגינות. הרמיזה שלפיה התאבדותו הטראגית הייתה בבחינת אקט פוגעני נוסף של בועז ז"ל היא שיא של ציניות ואבסורד. לפני ששמו הטוב הפך הפקר, היה בועז אמן מוערך ומורה אהוב שהעמיד אחריו דורות של תלמידים. עוד יוכח לציבור כי בועז ארד ז"ל נפל קורבן למרדף אחרי הרייטינג ול'שרלטנות תקשורתית' שאמורה להדאיג כל אחד ואחת מאיתנו".
הסרט "שיעור פרטי מדי" בהובלתה של מיכל ינאי, ישודר הערב ב"רשת 13".