פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סליחה על השאלה" היא התכנית הכי חשובה בטלוויזיה כרגע

      התכנית "סליחה על השאלה" (כאן 11) ממחישה מה באמת התפקיד של שידור ציבורי: לקרב אוכלוסיות, לייצג אותן ולהכיר אותן זו לזו. בזמן שבערוצים אחרים מעלים סרטוני בעד ונגד כאמצעי פרובוקטיבי, התכנית הזאת מראה שאפשר גם אחרת. יותר מזה, היא אפילו עושה חשק לבינג'

      סליחה על השאלה (יח"צ)
      מתוך "סליחה על השאלה" (צילום מסך)

      לפני כחצי שנה הגיעה הדוגמנית - ומעתה אפשר לומר גם השחקנית המועמדת לפרס האופיר - סתיו סטרשקו לריאיון בתכנית של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. סטרשקו ציפתה לשוחח על קריירת הדוגמנות והמשחק שלה, אבל מצאה את עצמה נאלצת לענות לשאלות אחרות, פולשניות, שנגעו דווקא להזדהותה כאשה. הביקורת הקשה - והמוצדקת לחלוטין - שהוטחה בתכנית בעקבות הריאיון, הדגישה כי היא רואה בדברים שנאמרו כנובעים מבורות.

      אכן, הבורות בנוגע לטרנסג'נדרים היא עצומה, חוצה מגזרים וקהלים. סטרשקו היא עוד דמות מוכרת ומכובדת, אך רבים אחרים נאלצים להתמודד מדי יום, ובמגוון נרחב של סיטואציות, עם בורות, רשעות, למרבה הצער גם אלימות, ובעיקר קושי עמוק של החברה להבין - כיצד יש לפנות אל האדם שממול? מדוע עבר מה שעבר? איך הוא מרגיש? לו אפשר היה, במקום להימצא במבוכה ולהעליב (בכוונה או שלא בכוונה) - פשוט לשאול, ללמוד, להכיר - העולם היה מקום קצת פחות נורא וקצת יותר מכיל, וזה כבר שליש גן עדן.

      מהסיבה הזאת, יכול להיות ש"סליחה על השאלה", שעלתה אמש בכאן 11, היא אולי התכנית החשובה ביותר בטלוויזיה כרגע. הפורמט הידידותי והקצרצר (פחות מחצי שעה לפרק) מעמיד מול המצלמה מייצגים של קבוצה יוצאת דופן בחברה - טרנסג'נדרים, גמדים, פוליאמורים, עיוורים וכו' - והם נדרשים לענות על שאלות שהופנו אליהם מהבית. חלקן בוטות, לא מעט מהן נובעות מבורות, חלקן באמת סקרניות. באווירה נעימה, בלי מתווך מעיק ובלי פירוטכניקה. זה כל הפורמט: כמה פשוט - ככה עובד.

      סליחה על השאלה (יח"צ)
      מתוך "סליחה על השאלה" (צילום מסך)

      על פניו, הפורמט נשמע צהוב ומציצני, אבל למרבה השמחה הוא בדיוק ההיפך. זה עובד מכמה סיבות. ראשית כל, בזכות המסגור. הדעות הקדומות בציבור והשטחיות הרווחת גם בכלי התקשורת מביאים לכך שבני הקבוצות הללו כמעט לא מגיעים אל המסך, וכשהם כבר כן מגיעים, הם מוצבים בעימות או תחת חקירה חסרת רגישות. במקום לדחוק אותם לפינה כדי לקבל את הזווית הקבועה, ב"סליחה על השאלה" הם מקבלים את ההזדמנות להגיב (או להחליט שלא להגיב) ממקום של ביטחון - שמשתקף בלא מעט הומור עצמי - ומזמין היכרות. יתרון נוסף של הפורמט הוא בכך שהוא מציג כמה וכמה דמויות על מגוון מאוד רחב, שיש להן תשובות שונות לשאלות המועלות. כך, במקום תשובה אחת שתחזק או תתעמת עם דעה קדומה, נפרשת תמונה מורכבת בהרבה. לבסוף, לאחר כל השאלות והתשובות, מוצגים על המסך שמותיהם של הדוברים, והנה, המפגש הושלם: כאילו פגשת אדם, שמעת ממנו על חייו בפתיחות ובשיחה נעימה, וכעת אתם כבר מכירים. היה אפילו נחמד.

      יש לפעמים חריקות בתוך "סליחה על השאלה": לפעמים חסר הקשר לחלק מהתשובות, ופתאום קצת חבל שאף אחד לא מתווך אותן - אבל זה בטל בשישים ביחס לערך החברתי העצום של התכנית, שממחישה מה באמת התפקיד של שידור ציבורי: לקרב אוכלוסיות, לייצג אותן ולהכיר אותן זו לזו. בזמן שבערוצים אחרים מעלים סרטוני בעד ונגד כאמצעי פרובוקטיבי, התכנית הזאת מראה שאפשר גם אחרת. יותר מזה, היא אפילו עושה חשק לבינג'.

      סליחה על השאלה (יח"צ)