אחד הדברים המעיקים שקיימים בפריים טיים הישראלי, בתוכניות הריאליטי בפרט, הוא הניסיון הציני למכור סיפורים אישיים מרגשים ולהעמיד פנים שמדובר בטלוויזיה אנושית וערכית. יספרו לנו על תהליך וניצחון נגד כל הסיכויים וכולנו נבכה ונתרגש, בזמן שמאחורי מסחטת הדמעות מסתתרת במקרה הטוב חוסר רגישות ובמקרה הרע תאוות בצע. הנטייה הזאת גורמת במיוחד לתחרויות כשרונות להפוך ממופעים מרתקים לתיאטרון של טעם רע.
לכן יש משהו מרענן כל כך בישירות של "נינג'ה ישראל": הנה ריאליטי נטול יומרות, חסר כל ערך במובן החיובי של הביטוי, שכל מטרתו היא כיף ואסקפיזם מוחלט. גם ככה מסלים כאן כל יומיים, חם כמו הגיהנום ואי אפשר לנשום, אז לפחות נשמח בענף המטופש מכל: נפילת חתיכים למים. מדובר למעשה במסלול מכשולים גדול שדורש כושר מצוין, תעוזה ולא מעט מזל כדי לסיים אותו בשלום - הישג שמעט מאוד משתתפים יכולים להתגאות בו. הם רצים מהר מדי - מחליקים למים; רצים לאט מדי - מאבדים מומנטום, ומחליקים למים. ספורט היתולי שלא אומר שום דבר על עתיד או ייעוד של איש. לכן מתמודדת אחת יכולה לומר בחיוך שהיא מרגישה חרא על שנפלה באתגר הראשון, ועדיין לצחוק. אף אחד לא יבכה כאן, אף אחד לא יעמיד פנים שמדובר במשהו גדול מזה. הנה לקח חינוכי אמיתי שנדיר גם בריאליטי "רציני": אפשר ליהנות גם כשמפסידים.
המפתחות ניתנו לרותם סלע ואסי עזר, שלפעמים נדמה כי הם שני המנחים היחידים שנמצאים תחת חוזה בקשת ורק מחליפים תוכנית מדי כמה שבועות, כלומר לא כולל העובדה שהם מופיעים בכל פרסומת שלישית. עבור הצמד שזכה זה מכבר לחיקוי מדהים ב"ארץ נהדרת", מדובר סוף סוף בתכנית שתפורה למידותיהם. ב"כוכב הבא" עמוסת השופטים, המתמודדים והחשיבות העצמית, משדר הצד של השניים הפריע והעיק לעתים עד כדי ייאוש. ב"היום בעוד שנה" המאכזבת אסי עזר קיבל פורמט בינוני, רציני מדי וחסר מעוף. כאן השניים יכולים לעשות את מה שהם יודעים לעשות מצוין: להסתלבט על כולם ולהצחיק, בלי להפריע לשיר או סתם לעשות רעש בעיניים. הם עדיין מדברים בלי הפסקה ואומרים שטויות מוחלטות, אבל מה שהרגיש מעושה ומיותר בעבר נראה ב"נינג'ה ישראל" כטון המדויק שנחוץ.
לפעמים עזר וסלע נטולי הפילטרים בודקים את הגבולות מהצד הלא נכון. אין שום צורך לשמוע מה השניים חושבים על חיי המין של זוג מתמודדים, למשל, אם לחשוב על הדוגמה הבוטה ביותר. מן הסתם, בתוכנית מרובת חתיכים וחתיכות שכוללת קפיצות למים, העיסוק בגוף של המתמודדים חוגג, לעתים באופן מחפיץ ומוגזם (למשל כשמזמינים מתמודד שהוא גם חשפן לערוך ריקוד אינטימי עם המנחים). הרגעים המופרזים האלה מעטים אבל הם מעוררים לא מעט אי נוחות.
מי שמצטרף לשניים כשדרי הקווים הם ניב רסקין ורותם ישראל, המנוסים בשידור ספורט. חששתי מאוד מביזוי של שני עיתונאים בפרשנות של מסלול מכשולים מטופש, אבל הם עומדים בגבורה באתגר. כמו כל התוכנית, גם ישראל ורסקין לא כופים את עצמם על השידור, לא מעמידים פנים שמדובר במשהו גדול יותר אבל גם לא מזלזלים בצופים. הם מתחברים לקלילות של עזר וסלע ומשלימים צוות חיובי.
וכששמים את כל זה בצד, יש משהו כמעט פיוטי ב"נינג'ה ישראל". טעות לחשוב שהמסר הוא שלא משנה מה עברת, אתה יכול לקום מזה ולהתגבר. המסר הוא הפוך: לא משנה כמה שעות טחנת בחדר כושר וכמה אתה מצטלם מצוין, כנראה תחליק ותיפול למים בזמן צפיית שיא. אנטי-ריאליטי במלוא מובן הביטוי.
