בסרטון: היינו בבכורת העונה השנייה של "אף פעם לא מאוחר"
אפשר להגיד שהז'אנר הטלוויזיוני שמוקדש לישראלים מוכרים שמגלים את העולם, פופולרי למדי על המסך הישראלי. "הישרדות" פינת "מסע עולמי", קצת תרבויות רחוקות, מעט בלבול באנגלית, נגיעה של הרהור מרוחק על הישראליות והרבה סיטואציות מטופשות. אף פעם לא נמאס, כנראה, לראות ישראלים מתבזים בנופים אקזוטיים.
עכשיו לגל הזה מצטרפת סנונית נוספת: אחרי הגרסה גברית לפורמט, "אף פעם לא מאוחר", הגיעה תורה של עונת הנשים, שהצטיידה בארבע נשים מוכרות ומרשימות שיקרעו את תאילנד: רבקה מיכאלי, שכל הזדמנות לראות אותה זו חגיגה ולא מפסיקה לשעשע ולהצחיק; כוהנת השירה בציבור שרה'לה שרון, שלא מעוניינת לוותר על לשיר ולרקוד - מה שמעצבן מאוד את חברותיה למסע; ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין וגם אמא של גיא, המתוקתקת והמאופקת; ונורית גפן ההיפית, גם היא קצת על תקן "אמא של". ולמרות שארבע הנשים שונות זו מזו, כולן שייכות בשיח הזהויות הישראלי כמעט לאותה קטגוריה - נשים חילוניות בברנז'ת הבידור הישראלי - וחבל שהחבורה לא גוונה גם בצורות וצבעים נוספים. את החבורה מדריך יואב רבינוביץ', שאך יום לפני כן עלתה "טלוויזיה מהעתיד" בהשתתפותו.
הפוטנציאל ברור: מבוגרות נטולות פילטרים שיחסי ציבור כבר לא מדאיגים אותן, יכולות להגיד יותר ממה שאלף כוכבי פסטיגל מפוחדים ביחד מסוגלים בשלושה גלגולי חיים. אבל הפוטנציאל הזה לא מתממש. הדינמיקה בקבוצה לא עד כדי כך מעניינת - שרה'לה שרון מטריפה את הקבוצה, הבנות האחרות מגלגלות עיניים, וחוץ מזה הכל פחות או יותר בסדר. גם ברמת הקאלט, כאמור, זו בעיקר ההצגה של שרה'לה שרון, שהלהט שלה לשיר עולה על כל פרודיה מצד אחד, אבל גם מקסים מצד שני. לבסוף, גם רבינוביץ' כמעט ולא מקבל נפח בעריכה, וכך גם הוא כמנחה כמעט לא מורגש.
מתחשק לי להתעכב על שרה'לה שרון, שהיא ללא ספק האאוטסיידרית בחבורה. שרון המזמרת בלי הפסקה נבדלת מחברותיה בהרבה קטגוריות: הן חיות בערים במרכז, היא קיבוצניקית; היא מאמצת את היסודות הקיטשיים מכולם של הזהות הציונית, בזמן שהן לא מבינות מדוע, עד שהן בתאילנד, הן צריכות לשמוע את "ירושלים של זהב". הן מספרות את הבדיחות, היא הייתה מקור ללעג. ההבדל האולטימטיבי הוא בהתנהגות: שרון, ולא כקלישאה, לא מפסיקה לשיר. אף לא לרגע אחד. מבעד לציניות, יש בעמדה שלה משהו שובה לב: לזהות בכל דבר שיר, לחשוב על כל משפט כעל ציטוט, פירושם לאהוב מוזיקה ושפה ותרבות באמת. לא כולם חייבים להצטרף לפזמון, אבל אי אפשר שלא להעריך את המחרוזת.
יש לתכנית חשיבות בכך שהיא מציגה על המסך מודל אחר, עצמאי וחריף של נשים בגיל השלישי, שכמעט לא זוכות לייצוג טלוויזיוני שאינו מגוחך. יחד עם זאת, זה עשוי היה לעבוד יותר דווקא אם במקום המסע המאולץ לכפרים נידחים במזרח הן היו יוצאות ליעד שאינו אקזוטי אך יש לו משמעות אחרת בעבורן, אפילו בישראל. הפורמט אולי לא מבזה את המשתתפות, אבל גם אינו מוציא משהו מיוחד מהן בינתיים.
כך יוצא שבלי לחדש מבחינת המראות והתכנים, "אף פעם לא מאוחר" פשוט משעממת נורא. לא קורה הרבה, השיחות לא מעניינות מדי והסיטואציות לא מצחיקות במיוחד. היא לא עושה חשק לטוס לתאילנד, אלא בעיקר להעביר ערוץ.
