קשה לפספס את שארל טסון כשהוא מסתובב בפסטיבל סרטים. במבנה גופו התמיר ובשיערו הכסוף, הוא נראה כמו כוכב קולנוע, אלא שהצרפתי אינו שחקן, אלא אושיה מרכזית בתעשייה. מי שהיה מבקר וחוקר מוביל, הפך בעשור האחרון למנהל "שבוע המבקרים", מסגרת הצד היוקרתית של פסטיבל קאן המוקדשת ליוצרים וליוצרות בתחילת דרכם/ן ונחשבת לכוח מרכזי בכל הקשור לגילוי קולות חדשים. נוסף לכך, אפשר למצוא אותו גם בקרן הצרפתית התומכת בעשייה איכותית בינלאומית ברחבי העולם, ולכן יש לו יד בשלל הפקות במדינות שונות.
בסוף השבוע האחרון הגיע טסון לירושלים כאורח פסטיבל הקולנוע המתקיים בה בימים אלה, והיה מעניין לשמוע את נקודת המבט שלו בסוגיות שונות המעסיקות את התעשייה בשנים האחרונות.
נקודה מעניינת אחת בהקשר שלו היא נושא האיזון המגדרי בעולם הקולנוע. בניגוד למקומות רבים אחרים, בוועדת הלקטורה של המסגרת בהנהלתו, יש שיוויון: שלוש נשים ושלושה גברים. "עלה רעיון לקבוע מכסה, לפיה חצי מהסרטים שנבחר יהיו כאלה שביימו נשים, אבל זה לא אפשרי", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "אי אפשר לבחור לפי קריטריונים כאלה. מה שכן אפשר והכרחי לעשות הוא לדאוג לאיזון בקרב מי שבוחרים ובוחרות. זה חשוב מאוד שיהיה מבט נשי, כי הוא מעשיר את הדיאלוג, ואני יכול להעיד שיש לא מעט מקרים בהם גברים ונשים קוראים סרט דומה בצורה שונה, כך שהפרספקטיבה האחרת הכרחית".
בשנים האחרונות יש בצרפת יותר ויותר מבקרות קולנוע.
"נכון, ואני גם מלמד קולנוע, ושם שני-שליש מהכיתה הן סטודנטיות. בעבר, המצב היה הפוך לגמרי - כשנכנסתי לעולם הזה, בשנות השבעים, היתה תפיסה שקולנוע הוא עסק פטישיסטי ולכן עכברי קולנוע יכולים להיות גברים בלבד. למרבה השמחה, הדברים השתנו".
מה העמדה שלך בנושא ביקורת הקולנוע בעידן הרשתות החברתיות?
"אני חושב שהתקשורת יורה לעצמה ברגל כשהיא יורה לכל עבר בטוויטר, וכשמבקרים מתחרים ביניהם ביציאה מן ההקרנה מי יצייץ עליו מהר יותר והחלטי יותר. יש לי גם הערה נוספת לגבי מוסד הביקורות בימינו: יותר ויותר, היא מגבילה את עצמה לשוליים. פעם, מבקרים היו מתעלמים מסרטים שמביאים מיליוני צופים. היום, הם מתעלמים גם מסרטים שמביאים מאות ועשרות אלפי צופים, ומתמקדים רק באלה שאלף או אלפיים איש בלבד יצפו בהם. יש בזה קצת עניין של אגו: התקשורת רואה בעצמה כמי שמקדמת סרטים שאיש אחר לא רואה מלבדם. היא שוכחת שיש הרבה סרטים שהם לא קטנטנים אבל גם לא בלוקבסטרים אימתניים - הם באמצע, הם שברירים והם זקוקים לתמיכה ביקורתית".
במהלך השנים, המסגרת בניהולו של טסון נתנה גב חם לקולנוע הישראלי. בעשור האחרון, אפשר היה לראות בה בין השאר בכורות עולמיות של "הנותנת", "המשגיחים", "שבוע ויום", "הגננת" ו"בורג" - אגב, אף אחד מהם לא עוסק בסכסוך. "ובכל זאת, הם פוליטיים", אומר הקולנוען הצרפתי. "הם מדברים על החברה הישראלית וגם זה דבר פוליטי לעשות. כך או כך, אנחנו לא שופטים לפי התוכן, אלא הסגנון. 'שבוע ויום' של אסף פולונסקי, הסרט הישראלי האחרון שהוקרן אצלנו, היה מרגש עד מאוד, עם שחקנים נפלאים כמו יבגנייה דודינה, והוא אמר הרבה דברים על המדינה דרך הדמויות, בלי לגלוש לדידקטיות. ההקרנה שלו אצלנו היתה נהדרת, כי זה סרט מצוין של במאי עדין מאוד".
אם אשאל את דעתך על מצבו של הקולנוע הישראלי, מה תגיד.
"אגיד משהו טוב ומשהו אולי קצת פחות טוב. מה שמיוחד בישראל זה הפרופורציה בין כמות הסרטים הכללית וכמות הסרטים הראויים - רוב מה ששולחים אלינו לסלקציה בתחרות הוא ברמה גבוהה. כל שנה יש אצלכם לפחות שלושה-ארבעה סרטים כאלה, ולפחות אחד או שניים שעולים שלב ומגיעים לרשימה המקוצרת מתוכה אנו בוחרים את הרשימה הסופית. ברוב המדינות, התפוקה פחות מרשימה.
"מצד אחר, הקולנוע הישראלי כבר לא מפתיע. בדרך כלל יש תחושה של דז'ה-וו. חוץ מ'הגננת' של נדב לפיד, לא היה בשנים האחרונות סרט ישראלי שגרם לי להרגיש כאילו לא ראיתי משהו כמוהו לפניו. אחד הקריטריונים המרכזיים שלנו לבחירה הוא סרטים שמביאים קול חדש ושונה, כזה שלא הכרנו קודם, ואת זה לא קיבלתי מכם בשנתיים האחרונות".
היית בערב הפתיחה. מעניין אותי מה חשבת על "הבלתי רשמיים", כאחד שמן הסתם לא מעורה בפוליטיקה הישראלית?
"אני לא מכיר היטב את החברה הישראלית, אבל אני כן יודע מספיק כדי לדעת שהיתה כאן לאורך השנים אפליה כלפי היהודים הספרדיים, ושהתייחסו אליהם כיהודים סוג ב'. אני חושב שהסרט היה בחירה מצוינת לערב הפתיחה כי הוא מצליח לתקשר עם קהל רחב. הוא סרט טוב שעוסק בנושאים חשובים, ומה שיפה ומעניין בו שהוא למעשה מכיל בתוכו שני סרטים שונים - האחד קומי למדי, האחר קודר".
אפילו שאתם לא פסטיבל פנטזיה ואימה בהגדרה, הצגתם אצלכם שניים מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות, "נא" ו-"It follows".
"אנחנו לא שופטים לא לפי ז'אנר ולא לפי תוכן. כל סרט שיש בו קול חזק ומרענן - יתפוס את עינינו. אנחנו גם אוהבים סרטים שמסמנים איזושהי דרך. 'נא' היה נושא דגל בכל הקשור לעיסוק בייצוג הנשי, במגדר ובסקס".
אתה חושב שיבוא היום ובו תציגו גם סדרות טלוויזיה?
"אני לא רוצה להישמע אולד-סקול, אבל המנדט שלנו הוא לגלות קולנוע חדש מרחבי העולם, ויש די והותר מזה כדי שלא נצטרך להקרין גם סדרות טלוויזיה. כיום, עושים סרטים ביותר מדינות מאי פעם. רק לאחרונה, הייתי עד להפקות בסודאן, גוואטמלה, קוסטה ריקה ועוד. זה לא בהכרח שיש שם תעשיות קולנוע, אלא שאנשים שנולדו במדינה, עזבו אותה כדי ללמוד קולנוע במדינות אחרות וגדולות יותר, ואז חזרו אליה כדי לספר את הסיפור שלה עם הידע שצברו. יכול להיות שהבא אחריי יקרין גם סדרות טלוויזיה, אבל אני לא רואה את זה קורה בזמני".
