הפרסומת החדשה לשירותי הטלוויזיה של פרטנרTV מתנגנת תחת הכותרת "החופש לבחור", בכיכובה של המאמי הלאומית הטרייה - נטע ברזילי. בפרסומת עצמה יושבת ברזילי על ספה בדירה מרווחת (אם כי מבולגנת) במין פיג'מה, מצוידת בדלי פופקורן, מזפזפת בין הקרדשיאנס, כדורגל ותכנים של נטפליקס. הרעשים המופקים מהטלוויזיה מצטרפים לרעשי הג'יבריש שהפכו לסימן ההיכר של ברזילי בשיר "Toy" - כאן מתחילה המוזיקה, שמסתחררת בהתאם לדימויים הטלוויזיונים סביב.
בהמשך ברזילי מתחילה לשיר גרסה משלה לשיר "החופש הגדול", בלופים כמובן - עוד סימן מסחרי - ומתחילה לחזור גם על משפטים אחרים, והראשון שבהם הוא "המצב הולך להידרדר". אוהו. כמה שהיא צדקה. בשלב מסוים היא והספה שלה נגררות (היא לא נפרדת מהספה) בתוך סבך של תכנים, רבים מהם אלימים, מפחידים ומסעירים - מרדפים, קרבות יריות ("בית הנייר"), ג'ונגל. כשהספה שלה נודדת בין הקליעים והפיצוצים, היא לוחשת "לגיטימי", ואחר כך: "לא לזוז מהספה". היא מקבלת טקסט אינפנטילי ("קוראים לי נטע, אני זמרת, וכל רגע אני בסדרה אחרת") ורוקדת אותו יחד עם דמויות מסדרות הטלוויזיה. באיזשהו שלב היא מגיעה לחלל. לבסוף היא מוצאת את עצמה על הספה בבית, במבט מעט המום. כמעט כמונו.
הפרסומת האיומה הזאת מבקשת להציג לצופה מבחר רחב של תכנים וחוויית צפייה ייחודית ומעניינת, כזו שתגרום לך להרגיש שיצאת מהבית מרוב שראית את העולם, ושחיית בתוך התכנים עצמם. במקום זאת היא ממחישה בדיוק את ההיפך - אין מפגש עם התכנים, רק ניכור, זרות ושעמום: ברזילי לא זזה מהספה, נבהלת מהחיות בג'ונגלים, הדמויות שמגיבות אליה מביטות בה בתדהמה. בהתאם, שום דבר מהתכנים המסעירים לא באמת מרגש אותה. האם יש דרך בוטה יותר להציג חוסר עניין מאשר לפטור קרבות רחוב באדישות במילה הבודדת "לגיטימי"?
שווה להתעכב על הביטוי "לגיטימי" ועל המוטו "לא לזוז מהספה" שמופטרים כלאחר יד כלפי קרבות יריות ופיצוצי כלי רכב. במציאות כל כך אלימה, כשהדרום בוער והשיח יורד לביוב הרדיאקטיבי, כשחוקים מפלים עוברים בזה אחר זה - בימים כאלה (ואולי בכל יום) הצו המוסרי דורש דווקא לקום מהספה, ולזכור ולהזכיר מה דווקא "אינו לגיטימי". היקום הטלוויזיוני במשל של פרטנרTV אינו מייצג אסקפיזם, הוא מייצג ניהיליזם, בחירה בכלום, בחוסר המעשה, באדישות ובניכור. "החופש לבחור"? לכל היותר זהו החופש לנחור.
ומה מסרס יותר מאשר לעשות זאת, באופן לא אירוני, דווקא לצלילי ההמנון של נעמי שמר, שמעלה על נס דווקא את הפעילות ואת היציאה לטבע. שמר הציעה לרוץ בכפר בקציר ולקצור קצת חציר. מה האופק של מי שחוגג את היכולת לעשות הכל בחופש, וכל מה שהוא מצליח להחליט זה "לא לזוז מהספה"?
האשמה אינה בהכרח על השליח, כי אם בעיקר על השולח. אין טעם לקבול על מסחור, הרי ממילא בישראל אין למוזיקאים דרך סבירה להתפרנס. בכל זאת יש משהו צורם בניצול של השפה האמנותית של ברזילי. כך משתמש תאגיד עשיר במוזיקאית מרתקת, מנצל את האלמנטים האלטרנטיביים שלה (לופר, קולות בג'יבריש), הסמלים של שבירת המסגרות המוזיקליות והקונספטואליות, וקובר אותם תחת שכבות של מסר ניהיליסטי, משועמם, אפאטי - ההיפך מכל מה שהיא מייצגת. סליחה על ההטפות המודרניות, אבל לפעמים כדאי להזכיר למפרסמים שאמנים הוא לא צעצוע.