לוח שידורי הערב שהושק השבוע בערוץ 20 ממוקד באקטואליה: הרבה פאנלים, ובעיקר - הרבה פרשנות, תגובות, הבעת דעה, שיחות. כך, האידאולוגיה הסגנונית והפוליטית של הערוץ שלובות זו בזו. עיקרה - תיווך אותה המציאות בשפה אחרת, במסגור אחר ובטון אחר, ימני מאוד. סגל וריקלין הם אולי הכוכבים הבולטים של הערוץ, אבל נדמה שלבו נמצא בתכנית דגל אחרת - "האולפן הפתוח עם בועז גולן", שעתיים מדי יום בפריים טיים, שבהם הוא משוחח מצד אחד עם פאנליסט/ית ימני/ת מאוד ומהצד השני, כדי לגוון, עם פאנליסט/ית ימני/ת מאוד אחר/ת, ומסכם יחד איתם את אירועי היום.
נדמה שאין טעם להגיב לטיעונים הפוליטיים שהובעו בתוכנית ואף לא להצביע עליהם. זה ייקח הרבה יותר מטור אחד. אומר כבר עכשיו שאיני מסכים כמעט לאף מילה שנאמרה שם, ונאמרו שם הרבה, מהן כמה שהכעיסו במיוחד. בכל זאת, אפשר לתת סימנים במכניזם שלה, סמל לאגפים מסוימים של השיח הציבורי בישראל. ואלו הם: אנחנו, הם, מגננה, אחידות, הטרלה וחזרה.
גם אם הרייטינג של הערוץ זעום, "אולפן פתוח" מתגאה בהיותה המייצגת של העם. גולן מצהיר על כך שוב ושוב, ומבקש להוכיח זאת באמצעות פניות שהוא מקבל מגולשים תוך כדי שידור ברשתות החברתיות. מול העם הוא מציב את אנשי הגוף השלישי: "אותם", "הם", "מה שלא מספרים עליו". רק לעתים רחוקות הגוף השלישי נחשף בתור השמאל או התקשורת, עדיין שמות מספיק כלליים, שאין לגולן צורך לשכנע בכך שהם עוינים אותו לכאורה. על האקסיומה של "ההם" בנויה התוכנית, ועל אותו צורך בהגדרה נגדית כ"אנחנו, העם". היחסים בין שני הצדדים, אם לשפוט מהטון של התוכנית, מתנהלים בערוצים של זעם, אף שהפרופורציות ביניהם בלתי ברורות.
ובכל זאת, נדמה לא פעם בצפייה שגם כשגולן מדבר עם בני שיחו, הוא פונה דווקא לאותם "הם". הוא מאמין שהוא יודע מה הם יגידו על דעותיו, וכאמור, קובע שוב ושוב שהעם לא עם מבקריו, אלא איתו. כשהוא חוזר על עצמו בסוגיה הזאת, יותר משהוא משדר כוח, הוא חושף חוסר ביטחון של מי שנמצא במגננה, של מי שחשוב לו נורא לצעוק "אני כאן" ולזכות בתשומת לב. לא ברור את מי זה אמור לשכנע: האם שמאלנים אמורים לצפות ולהפנים שהפסידו? ימנים בודדים יגלו שהם לא לבד? או כרגיל - המשוכנעים ממילא.
ומצד אחר, אפשר לחשוב ממבט ראשון ש"אולפן פתוח" היא מהדורה כמעט חתרנית. הנה כמה כותרות מהפאנליסטים של "אולפן פתוח" שאולי יפתיעו את ממשלת הימין: לא בטוח שהיה צריך את חוק הלאום, ואישור השיפוצים ברחבת הכותל המיועדת לזרמים הלא-אורתודוכסיים היא מחטף של נתניהו ושטייניץ, שאיש בימין לא מסכים איתו (כך גולן). ברם, זאת לא תוכנית שמחבקת במיוחד את נתניהו, אלא דווקא רעיונות של האגפים הרדיקליים יותר של הימין הישראלי.
ככל שהדעה רדיקלית יותר, גם הטון נעשה אחיד יותר: מבין חמשת הדוברים המרכזיים בתכנית, כולם היו נגד מצעדי גאווה בכלל, בירושלים בפרט. הפאנל למעשה די מיותר, רוב הזמן מדובר בדעה אחת בשלושה קולות או יותר, ללא ויכוח של ממש. הניואנסים בין הדוברים הוא ברמת ההטרלה: יש למשל מי שטוען שהרפורמים התנגדו להקמת המדינה בשנות ה-30, כנימוק רלוונטי לסוגיית מתווה הכותל.
אם ההומור של גולן מחזיק את התכנית בחלקיה הראשונים, הרי שהיא מאבדת גובה ככל שהזמן עובר. זה קורה גם משום שהיא חוזרת על עצמה: זה לא כל כך משנה אם מדברים על חוק הלאום, הכותל או מצעד הגאווה, כשהטיעון העובר כחוט השני הוא בסך הכל שהשמאל והתקשורת מסיתים לכאורה את כולם. זאת אמירה בנאלית, צפויה ומשעממת. גם כשהפאנל מתחלף התכנית חוזרת לעסוק בתכנים שבהם עסק גם הפאנל הקודם, וחוזר חלילה. נקודות התורפה ברורות: לא רק שהדוברים לא מספיק מעניינים והפרובוקציות משעממות, התכנית פשוט ארוכה מדי ולא סוחבת אפילו עד לחצייה. מוטב היה לקצרה לשעה בודדת וקצבית, מאשר לשעתיים מתישות. כמה מתישות? הן הסתיימו כשגולן והפאנל שלו שרים "מתנות קטנות". ככה מתישות.
הסימנים - אנחנו, הם, מגננה, אחידות, הטרלה וחזרה - מכסים את קשת המושגים המרכזיים של השיח הפוליטי האלים העכשווי. הם שבים במשדרים אחרים, במדיות אחרות ובנושאים אחרים, אך מהותם נשארת. "אולפן פתוח" וערוץ 20 לא המציאו ולא חידשו דבר, רק לעסו את המסטיק הזה במשך יותר זמן.
"האולפן הפתוח עם בועז גולן", ימי א'-ה' ב-21:00, ערוץ 20