בוקרים ואינדיאנים, סטיבן קינג ומסיבות מין: סקירת הסדרות החדשות

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה: קווין קוסטנר עורך את הופעת הבכורה שלו בתפקיד קבוע על המסך הקטן, בדרמה של רשת הכבלים פרמאונט, בבימויו ופרי עטו של טיילור שרידן ("סיקאריו", "רוחות קרות"). ג'ון דאטון הוא הבעלים של החווה הגדולה ביותר בארה"ב (אחת הדמויות אומרת שגודלה הוא כשל מדינת רוד איילנד, כלומר מעל 3000 קמ"ר), מה שהופך אותו לאיש החזק ביותר באזור, וגם אחד האכזריים בהם. כאשר נחלתו מאותגרת על ידי אינדיאנים מהשמורה הגובלת בה, כמו גם מאנשי עסקים שמעוניינים לפתח את האזור, דאטון ומשפחתו נקלעים לסדרה של עימותים אלימים ופוליטיים. עוד מככבים: קול האוזר ("סיפורו של וויל האנטינג"), ווס בנטלי ("משחקי הרעב"), קלי ריילי ("בלש אמיתי") ודייב אנאבל ("אחים ואחיות").

מה חשבנו: היתרון הגדול ביותר של "ילוסטון" הוא הזרות שלה. היא מתארת עולם כל כך שונה ומשונה שלא נראה כמו שום דבר אחר בטלוויזיה: עולם של בוקרים ואינדיאנים בני ימינו, פשוטו כמשמעו, שאולי נושאים עמם טלפונים סלולריים אבל גם רוכבים על סוסים ומהירים לשלוף נשק ממש כמו לפני 150 שנה. ובדומה להתרחבות מערבה בשנים ההן, שיצרה עיירות בלי תוקף חוקי שמשכו אליהן את האנשים הכי מסוכנים ואת ההרפתקנים הכי נועזים, גם חוות ילוסטון היא מעין ישות כזו. אסירים לשעבר פועלים בה, אדם יכול למצוא בה את מותו ואף אחד לא ידע וכן הלאה.

זה כר פעולה שלבדו הופך את "ילוסטון" שווה לצפייה, אף שהיא נהנית מיתרונות נוספים, בעיקר הדמות של קייסי, הבן שדחה מעליו את משפחתו, התחתן עם אינדיאנית וגר עם משפחתו בשמורה. בנוסף, שרידן מקפיד ליצוק רוח בכל הפוליטיקה והסכנה, מיני הגיגים פיוטיים שתפקידם לעבות את משקלה הסגולי של הסדרה. לא תמיד זה עובד, אבל עצם הניסיון מבורך, ולזכות "ילוסטון" יאמר שהרוחניות אף פעם לא מביכה. מה שכן מביך, ומוריד את הסדרה למטה בקביעות, הוא הבת למשפחת דאטון. דמותה של בת' (קלי ריילי) איומה וקלישאתית, ונראית כקריקטורה של אישה חזקה. מעשנת בשרשרת, כולל היכן שאסור, יוצאת לטבול באמבט בעירום לעיני כל, צוחקת על זין של גברים אחרים וכן הלאה. גם כשכבר מתגלה בה פגיעות, היא לא מצליחה לגאול אותה - לא מקנה לה עומק ולא נימוק למעשיה.

בסיכומו של דבר מדובר בסדרה מאוד מעניינת אבל גם לקויה, כזו שאי אילו כוונונים יכולים להפוך אותה ליצירה גדולה ומשמעותית כמו חוות דאטון. מאחר שהיא מצליחה בארה"ב וכבר הוזמנה ממנה עונה שנייה, אפשר לקוות שלשם היא הולכת.

מה: פרויקט אנתולוגיה חדש של רשת הולו בהפקתו של ג'יי ג'יי אברמס ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", "אבודים"), המבוסס על רבי המכר של סטיבן קינג. אברמס שואף לייצר בעזרת הסדרה "יקום מורחב" המקיף את שלל הסיפורים והדמויות שגולל הסופר המצליח לאורך שנותיו - ביניהם "קארי", "הניצוץ", "זה" ורבים אחרים - ומתרחש בעיירה קטנה ופיקטיבית במיין. אנדרה הולנד ("אור ירח"), סקוט גלן ("דרדוויל"), סיסי ספייסק ("קארי"), ביל סקרסגארד ("זה") וטרי קווין ("אבודים") מככבים.

מה חשבנו: דמות מרכזית רדופה על ידי לחישות מסתוריות, מקום התרחשות ישן ועמוס סודות, קשרים מפתיעים בין אנשים זרים לכאורה, פסקול מתגבר ברגעי מפתח: אם "קאסל רוק" לא הייתה יצירת מחווה ליצירותיו של סטיבן קינג, ניתן היה לטעות ולחשוב שמדובר באוסף המיטב של ג'יי ג'יי אברמס - לטוב וגם לרע. אף שאברמס משמש בה כמפיק בלבד, הסגנון והמאפיינים המוכרים שלו ניחנים כמעט בכל דמות וסצנה לאורך שלושת הפרקים ששודרו עד כה. גם המחוות, עוד מאפיין אברמסי מוכר, נוחתות כאן בקצב מסחרר, וחסידיו של קינג ייהנו בוודאי להבחין בהן בפרטים קטנים.

אחד כזה הוא האופרה שמשמיע אנדי במחתרתיות לאסירי שושנק ב"חומות של תקווה". אותו כלא איקוני קשוח ונטול תקווה הוא מוקד העניין ב"קאסל רוק", וכמיטב המסורת של קינג הוא אוגר לתוכו ולסביבותיו סוגיות סוציו-אקונומיות ופוליטיות, ענייני גזע וקמצוץ של מאפיינים על-טבעיים. בהתאם למקובל בטלוויזיה של השנים האחרונות, גם "קאסל רוק" נדרשת לאקספוזיציה ארוכה כדי להתניע. לזכותה ייאמר שהדמויות במרכזה מעניינות, והמסתורין סביב האסיר המסתורי (בגילומו של ביל סקרסגארד האפקטיבי) מצליחים לעשות את העבודה במהלך השלבים האלה. "קאסל רוק" אינה מתיימרת להיות מופתית או עמוקה באופן מיוחד, אבל היא מסקרנת כמו לא מעט ספרים של קינג. פרקיה הראשונים מותירים טעם של עוד, והעולם שהיא בוראת נראה יעיל במיוחד לבינג' סופ"שי מורט עצבים. כל זאת, כמובן, בהנחה שתדע לספק גם סיום ראוי, ולא רק לשחק בעצבינו לשווא - יש להם כל כך הרבה אלטרנטיבות אחרות בימים אלה.

מה: מותחן המבוסס על "שלושת ימי הקונדור" של סידני פולאק מ-1975 והספר באותו שם מאת ג'יימס גריידי. אנליסט צעיר ב-CIA (מקס איירונס, "מלכה לבנה") נקלע בעל כורחו אל תוך קונספירציה רצחנית שמאיימת על חייהם של מיליונים. עוד מככבים: מירה סורבינו ("אפרודיטה הגדולה"), וויליאם הרט ("נשיקת אשת העכביש", "היסטוריה של אלימות") ובוב בלבן ("קפוטה") (משודרת גם ב-yes).

מה חשבנו: בהתחשב בפורמט החתול והעכבר שלה, "קונדור" לא מתאפיינת באקשן מסעיר, אלא יותר במתח וגם בהרבה דרמה - ענייני משפחתיות ושכול שפעמים רבות גם מאטים אותה עד לרמת עצירה. יחד עם זאת, הם מקנים לה משקל ונפח מסוימים, כמו גם נופך אמין למדי שמקרין גם על המחוזות היותר טכניים שלה, אלה שעוסקים בביון. את הבומים היא מספקת בכך שאינה מהססת ללחוץ על כפתורי הטוויסטים, ועושה זאת באופן שנראה אורגני ומתבקש. זוהי סדרה אידיאלית לימי הקיץ השחונים. טובה אבל לא מדהימה, מעניינת אבל לא סוחפת, יומרנית אבל לא מדי, לא מבריקה אבל גם לא מעליבה את האינטליגנציה. אפשר היה לוותר על ההלעטה בביקורת אמריקאית ליברלית על כל שעל, אך בסיכומו של דבר מדובר בסדרת קונספירציה ראויה, הסוגרת את הפינה כשאין יותר מדי אופציות על המסך.

מה: דרמה של רשת CBS All, זרוע הסטרימינג של רשת CBS, המבוססת על ספר בעל אותו שם, בעיבודו של מארק היימן ("ברבור שחור"). סיפור חייו האמיתי של מדען הטילים ג'ק פרסונס, ששיחק תפקיד מרכזי בכת של המיסטיקן אליסטר קראולי בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הכת נודעה לשמצה בשל מסיבות המין שהתרחשו בה.

מה חשבנו: יש ב-"Strange Angel" שני סיפורים במחיר אחד - הראשון הוא הניסויים של פרסונס ועמיתו בשדה הטילים, מתוך נקודת הנחה נבואית שניתן לשלוח איש אל החלל, והשני הוא הכת המוזרה הזו, שלא בוחלת גם בקורבנות אדם. מעבר לכך ששני הסיפורים האלה לא אחידים ברמתם, משהו בשילוב בין מדע למיסטיקה הופך את הסדרה לבת כלאיים מוזרה ולא משכנעת. אילולא הייתה מבוססת על סיפור אמיתי, אפשר היה לפטור את "Strange Angel" כמעשייה מופרכת שלא לגמרי סגורה על עצמה ועל מה שהיא רוצה.

לפיכך הסדרה, קצת כמו הטילים של פרסונס, לא מצליחה להתרומם למחוזות שהיא אמורה להגיע אליהם. הסיפור הזה אמור להיות מרתק בהרבה, אבל בפועל "Strange Angel" מגוללת אותו באיטיות ובמעין כובד ראש תקופתי שלא הולם את מופרעותו. קל מאוד, קל מדי, לפרוש ממנה אחרי מספר פרקים כי פשוט תשכחו ממנה, מה שהוא על גבול השערורייתי לנוכח הנושא שלה. ההשוואה אולי לא הוגנת כי מדובר בז'אנר אחר, אבל אחרי מה ש"ארץ פראית מאוד" הכל כך מבדרת עשתה לכת של אושו, שגם לה היה דגש גדול על מסיבות מין, הסדרה העלילתית הזו מקנה תחושה של צעד יגע לאחור.