רוצחים, מושחתים ואוהבים מפתיעים: סקירת הסדרות החדשות

מה: דרמה קומית בת ששה פרקים של פלטפורמת הסטרימינג של סאנדנס שיצרו שושנה שטרן וג'וש פלדמן, שניהם חירשים. הסדרה עוקבת אחר היחסים בין שני החברים הטובים קייט, מאורסת טרייה, ומייקל, המנסה להתגבר על ארוסו לשעבר. מלבדם מככבים גם זאק גילפורד ("אורות ליל שישי"), שריל היינס ("תרגיע") ומרלי מטלין ("ילדים חורגים לאלוהים").

מה חשבנו: כמו במקרים רבים של סדרות מהסוג הזה, להגדיר אותה כ"קומית" חוטא לאמת. מדובר בדרמה לכל דבר, והיא יפה, עדינה, נועזת, שובת לב ומגובשת מאוד. על פי שם הסדרה קשה להבין שמדובר בסדרה שעוסקת בחירשים, וזה בדיוק מה שמאפיין את "This Close" בכללותה. היא מעניינת ותכופות מרגשת גם בלי קשר לעובדה שגיבוריה חירשים, רבים מהדברים שהם מתמודדים איתם בחייהם יומיומיים ומוכרים - זוגיות, ניסיון להתקדם בעבודה, משבר כתיבה, שברון לב. למעשה, הסיפור של מייקל הוא סיפור על אהבה הומואית לא פחות מאשר הוא על גבר חירש.

אף על פי כן, ולמרות רצון גיבוריה לא להיות מוגדרים על ידי היעדר השמיעה שלהם, הכל ב-"This Close" מקבל תוקף שונה ונוגע ללב בדיוק מהסיבה הזו. אסור לתפוס בידיהם כי זה מונע מהם אפשרות לתקשר, קשה להם לעקוב אחר שיחה מרובת משתתפים, מתייחסים אליהם אחרת בכל מקום - אם זה בשדה התעופה ואם זה במקום העבודה שלהם. הגם שהסיפור של קייט הרבה יותר מעניין ומיוחד משל מייקל לכל אורך הסדרה, ושטרן גם מסתמנת כשחקנית טובה ומגוונת מפלדמן, הוא מעביר כל כך הרבה רגש שמפצה על כך. הפעם הראשונה שבה אנחנו שומעים את קולו היא רגע של שיא סנטימנטלי.

שאון העולם שנמנע מהם הופך את יחסיהם של קייט ומייקל לבועה חשובה של תלות הדדית, החברות ביניהם נראית מועצמת בגלל שותפות גורל, בפרט כשבני הזוג של כל אחד מהם שומעים. בניואנסים דקים וחכמים "This Close" מתארת סיפור על תקשורת ועל ההכרח ליצור ערוץ נפרד מהמוכר והיומיומי, ובערוץ הזה ממוקמת הסדרה.

מה: דרמת פשע ברזילאית בת שמונה פרקים של הבמאי חוזה פדילה (יוצר "נרקוס", במאי "שבעה ימים באנטבה"), המבוססת על אירועים אמיתיים שהחקירה שלהם עדיין בעיצומם לאורך חמש השנים האחרונות - תיאור מסכת של שחיתות המערבת אנשי עסקים ומחוקקים, שרדפה שני נשיאים ושבתה את התקשורת. הסדרה כבר חודשה לעונה שנייה.

מה חשבנו: לא ממש ברור למה, אבל סיפורים על שחיתות שמערבת פוליטיקאים, אנשי עסקים וכלי תקשורת נשמעים כמו משהו מוכר, כאילו נתקלנו בהם בעצמנו לאחרונה. מוזר. לזכות "המנגנון" ייאמר שהסדרה מצליחה למתוח בהצלחה את הקווים המקשרים בין כולם, ולצייר את האופן שבו המנגנון בנוי כדי להגן על פירמידת הכוח שלו. לצד היעילות, קשה למצוא בה דבר מה יוצא דופן. המשחק, הצילום והבימוי מזכירים סדרות כמו "חוק וסדר", מן נוסחה שעובדת מכוח האינרציה. הדמויות עצמן משמשות כולן כלים לקידום העלילה, ולמעט ניסיונות קצת מופרכים לצבוע אותן בצבעים מעניינים יותר (כמו רומן בין חוקרת לפרקליט או טוויסטים לא הגיוניים שעליהם לא נפרט מפאת ספוילרים), אין בהן כל ייחוד. אלמנט בעייתי נוסף שאותו לקח פדילה היישר מ"נרקוס" הוא הנטייה של הגיבור לדבר בווייס-אובר מציק וגנרי, כשמדי פעם אף נחשפים כך פרטי עלילה בטרם ראינו אותם מתרחשים בפועל. לכן, ננצל את ההזדמנות הזו כדי לפנות אל חוזה: אנא, הפסק לחפור לנו בקול רקע נוגה.

מה: מותחן בן שמונה פרקים של רשת TNT ("המפענחת") שמבוסס על הספר רב המכר של קיילב קאר, בהפקת של קארי פוקונאגה המצוין ("בלש אמיתי"). בניו יורק של סוף המאה ה-19 מגויסים שלושה אנשים מתחומים שונים על ידי המפקח המשטרתי תיאודור רוזוולט, לימים נשיא ארה"ב, על מנת לפענח שורת רציחות של זונות ממין זכר. עם דניאל ברוהל ("ממזרים חסרי כבוד"), לוק אוונס ("שלושת המוסקטרים"), דקוטה פנינג ("דמדומים"), רוברט וויזדום ("הסמויה") ועוד. ב-19 באפריל היא תעלה במלואה לנטפליקס.

מה חשבנו: טרנד מדאיג שמתפשט לאחרונה בטלוויזיה הוא הניסיון לשוות קדרות לדרמות תקופתיות. סצנות אפלות, מלאות גוונים שחורים-כחולים, כאלו שצועקות "מסתורי!" לנוכח המתרחש על המסך. הגימיק הזה נראה, למשל, ב"טאבו" וב"בריטניה", וכמו שם גם ב"רצח אופי" התוצאה הפוכה: במקום עניין, החשיכה הזאת מייצרת אדישות לנעשה. אם עברנו את כל הדרך הזו בטלוויזיה איכותית ומתקדמת, רק כדי להגיע אל הנקודה שבה אנחנו לא רואים משהו מתוך כוונת מכוון, כנראה משהו השתבש.

מעבר לשימוש המבאס בטכניקה הזו כדי לתאר את ניו יורק של המאה ה-18, "רצח אופי" היא מרדף מאוד בנאלי אחרי רוצח סדרתי. כן, העיצוב התקופתי מרשים בסצנות שניתן להבחין בהן בין פריטים, דניאל ברוהל, דקוטה פנינג ולוק אוונס עושים את שלהם בתפקידים הראשיים, אבל נדמה שהדגש על טכניקה פוגם בסדרה כולה. יש משהו קר ומרוחק באופן מכוון באופן שבו הדמויות מתנהלות ביקום הזה, בעיקר כשמדובר בדמותו של ברוהל המנסה להיכנס למוחו של הרוצח שמטיל אימה על העיר. סדרות שעשו זאת נכון ("בלש אמיתי" בעונה הראשונה, "מיינד האנטר") הצליחו לייצר דמות חוקר לא שגרתית שמעניינת בפני עצמה ובדרכי הפעולה שלה. כאן מדובר באיסוף מאוד מנוכר של ראיות ופרטים, מהסוג שמאפיין טלוויזיה ישנה ולא דרמות יוקרתיות שמבקשות לחדש דבר מה בז'אנר.

מה: דרמה של רשת SyFy מאת דיוויד ס. גויר (התסריטאי של טרילוגיית "האביר האפל"), העוסקת בסיפור סבו של קאל אל, ומאבקו להשגת צדק על כוכב מולדתו, קריפטון.

מה חשבנו: נודה כבר בתחילה שהציפיות ההתחלתיות שלנו מ"קריפטון" היו כל כך נמוכות, עד שקשה היה להפתיע אותנו לרעה. גויר אמנם סוחב עמו את הקרדיט היוקרתי של "האביר האפל", אך הוא היה שם שחקן משנה לצד האחים נולאן. יצירותיו העצמאיות ("איש הפלדה", "באטמן נגד סופרמן", "הסודות של דה וינצ'י") מעוטרות הרבה פחות, ובצדק. "קריפטון" של גויר נראית כמו סדרת קומיקס מה-CW, עם דמויות שמסבירות פרטי עלילה במונולוגים מוזרים ושקופים להחריד, מערכות יחסים עמוקות כמו "אופירה וברקוביץ'" ומשחק לא מרשים. ואף על פי כן, כשלא מצפים ממנה לדברים גדולים, "קריפטון" די סבירה בשני פרקיה הראשונים. הגיבור שלה חביב, ניכרת השקעה בערכי ההפקה והאפקטים יש בה כמה דמויות משנה די מוצלחות, מרחיקי הלכת יוכלו אפילו להזכיר מעט מתח שהולך ונבנה. אם יש לכם זמן וסבלנות כדי לחקור לאן כל זה מתקדם, אשריכם.

מה: מיני-סדרה בת עשרה פרקים של הולו בכיכובם של טהר רחים ("נביא" הצרפתי), אלק בולדווין, פיטר סארסגארד, מייקל סטלברג וג'ף דניאלס, המבוססת על ספרו זוכה הפוליצר של לורנס רייט, "המגדלים הגבוהים" (בארץ הוא יצא בהוצאת כנרת). הסדרה מגוללת כסיפור מתח את סיפור עלייתו של אוסמה בן לאדן ואת תכנון פיגועי 11 בספטמבר. על יוצריה נמנים רייט עצמו, היוצר הדוקומנטרי המהולל אלכס גיבני ("הסיינטולוגיה וכלא האמונה") והתסריטאי דן פאטרמן ("קפוטה" ו"פוקס-קצ'ר", שזיכו אותו במועמדויות לאמי). הסדרה זמינה באמזון וידאו ישראל.

מה חשבנו: קשה להאמין עד כמה יצירה כזאת יוקרתית עם אנשים כל כך רציניים לפני ומאחורי הקלעים יוצאת בסוף כל כך גרועה ומיושנת. באמת, נראה כאילו יוצריה לא ראו טלוויזיה בעשרים השנים האחרונות, כמה מהרפליקות הנאמרות ב"המגדלים הגבוהים" שחוקות ומיושנות עד כדי מבוכה. בוס אחד אומר לעובדת מתחתיו "ילדה טובה" כשהיא מביאה לו בשורות, מישהי אשכרה אומרת לגיבור ברצינות וללא אירוניה, "זה אקדח בכיס שלך או שאתה שמח לראות אותי?", הוא עצמו אומר בסוף הפרק הראשון, "עכשיו זה מתחיל", ועמית שלו מצהיר ש"הפעם זה אישי" כשהוא נכנס לראיין טרוריסט. כולם מדברים כמו שלא מדברים במציאות, האירועים ומערכות היחסים צפויים רוב הזמן (ולא בגלל שאנחנו מכירים את הסיפור), הדמויות שטוחות כפלקט, ויותר מדי רגעים בה נראים ממש גנובים ממקומות אחרים. במקרה כזה של סיפור שאמור להיות מחוספס וקשה וכולנו מודעים לתוצאותיו, כמו גם טומן בחובו ביקורת מעניינת על האיבה הקטנונית בין שירותי הביון האמריקאיים, "המגדלים הגבוהים" מכשילה הכל באמצעות הוליוודיזציה מהזן הנחות ביותר.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר